בבזל יסדתי את הבונד הארצישראלי / גלי דרוקר בר-עם / 2010

 בֵּנְצְל צַלֶבִיץ' עלה לארץ ישראל, למורת רוחה של תנועתו, והפיץ בה רעיונות בונדאיים, למורת רוחם של הציונים

שתי תנועות התחייה הלאומיות היהודיות – הבונד והציונות – נולדו כתאומות: בשנת 1897  התקיים הקונגרס הציוני הראשון בבזל וועידת היסוד של הבונד בווילנה. למרות האיבה ביניהן, נפגשו לעתים שתי האחיות הללו, בעיקר לאחר שחברי בונד אחדים נטעו יתד במרחב הגיאוגרפי המובהק של הציונות: ארץ ישראל. אחד החלוצים שבהם היה בֵּנְצְל צַלֶבִיץ' (בענצל צאַלעוויטש, 1962-1885), הנחשב ל"אבי תנועת הבונד הישראלית". סיפורו הוא, במידה רבה, סיפורה הפרדוקסלי לכאורה של תנועת הבונד הישראלית.

הסיפור הזה מעניין במיוחד כשהוא מסופר על ידי אותו מהפכן עצמו. צלביץ' לא היה בין הדברנים, או בין כותבי האוטוביוגרפיות, וסיפורו פורסם כנראה פעם אחת בלבד: בגיליון 76-75 של ירחון הבונד הישראלי "לעבנס-פֿראַגן" (נובמבר 1957): "מײַנע 35 יאָר אין ישראל: מײַנע ראַנגלענישן פֿאַר ייִדיש און פֿאַר בונדיזם" (שלושים וחמש שנותי בישראל: מאבקַי למען היידיש ולמען הבונד). זה גיליון חגיגי במיוחד: אותיות אדומות ומאירות עיניים מבשרות כי מלאו לבונד, מפלגת הפועלים היהודית, שישים שנה.

צלביץ' מקיף בזיכרונותיו שתי תקופות: לפני קום המדינה ואחריה. בתקופה הראשונה עסק בהפצת התודעה המעמדית בקרב פועלי האפייה שעמם נמנה, בארגונם לוועדי עובדים ובביסוס כוחם הפוליטי. בהמשך הוא מתאר את הקמת מפלגת הבונד הישראלית, שגייסה חברים חדשים, בונדאים לשעבר שעלו לארץ בתחילת שנות החמישים.

התיאור הזה מעלה שתי שאלות עקרוניות: האם הצליחה מפלגת הבונד הישראלית לתרגם את הצלחתם בתקופה שלפני קום המדינה, בארגון פועלים יחידים לקואופרטיבים בעלי עוצמה, לצבירת הון כלכלי, תרבותי או פרלמנטרי, לאחר הקמת המדינה? ומה היתה משימתו התרבותית של הבונד הישראלי, כארגון שהחינוך והתרבות היו כה מרכזיים בתפיסתו?

תשובות לשאלות הללו אפשר למצוא גם במאמרו של י' דאַרין (כינויו של מרדכי צאנין) "בענצל – דער מוסטער פֿון חלוציזם" (בנצל – הדוגמה לחלוציות), שהתפרסם ב"לעצטע נייַעס" (10.12.1954) לרגל יום הולדתו השבעים של צלביץ'. המאמר, שהופיע במדור "פּערזענלעכקייטן אין ייִשובֿ" (אישים ביישוב), מנסה להרחיב את הגדרת החלוציות בהגדירו את צלביץ כחלוץ התנועות המקצועיות בארץ. מן הצד האחר הוא מנסה ליישב את תפיסת ה"דאָיִזם" הבונדאית עם המציאות הישראלית: "אויב די בונדישע דאָיִקייט איז גוט אומעטום איז זי נאָך בעסער אין ארץ ישראל. אויך דאָ, אין ארץ ישֹראל, דאַרף מען קעמפֿן פֿאַר דאָיִקייט! מען דאַרף זיך אײַנוואָרצלען, פֿירן אַ קולטור-אַרבעט, און טאַקע אין ייִדיש, און טאַקע אין גײַסט פֿון פֿאָלק און נישט עפּעס אויסגעקלוגלטע אויפֿן הימל-אַ-יריד קולטור, נאָר אַ המשך-קולטור, מיט די זאַפֿטן פֿון די פֿאָלקס-וואָרצלען!" (אם ה"כָּאנִיוּת" הבונדאית טובה בכל מקום, היא טובה עוד יותר בארץ ישראל. גם כאן יש להילחם על "כאניות". יש להכות שורש, להנהיג עבודת תרבות, ואכן ביידיש, אכן ברוח העם ולא באיזו תרבות מתחכמת ומתלהמת, אלא תרבות שהיא המשך, היונקת מתמצית שורשי העם).

רגע לפני שידנדנו פעמוני חגיגות העשור להקמת מדינת ישראל, המתנכרת לחברי הבונד ולתרבותם, החליטו צלביץ' וחבריו לספר את "מיתוס ההקמה" של ארגון הבונד הישראלי. הוא מתחיל בראשית דרכו, בביאליסטוק, 1918. צלביץ', אופה צעיר, מחליט לעלות לארץ ישראל ולחיות בה כבונדאי. הבונדאים אינם ציונים כידוע, אך פועלים יהודים יש גם בארץ. בתחילת שנות העשרים עושה תל-אביב את צעדיה הראשונים, וביישוב היהודי כולו שמונה מאפיות ובקושי שלושים אופים. אבל המספרים משתנים במהירות משנה לשנה. כל אופה עובד 15 שעות ביום בתנאים לא תנאים, במרתפים דחוקים ומחניקים.

את השביתה הראשונה ארגן העולה החדש והפועל הבונדאי כבר ב-1924. השתתפו בה, לדבריו, כעשרים מאפיות ושישים אופים, שנלחמו על יום עבודה של עשר שעות ושכר גבוה מעט יותר. השביתה הצליחה, וצלביץ' החליט לאחד את האופים כאיגוד מקצועי, שנבחר לימים למועצת הפועלים. שנה אחרי כן, ב-1925, כבר השתייכו לאיגוד שהקים 120 חברים. שביתה שנייה: יום העבודה מקוצר לתשע שעות ושכרם של כל הפועלים בעיר מושווה. האיגוד צומח ומונה כבר כ-130 חברים.

באותם ימי העלייה השלישית היה היחס ליידיש בארץ בכי רע: ההסתדרות ניסחה תקנה שלפיה מי שנמצא בארץ שנתיים חייב לדבר באסיפות פומביות עברית. אבל צלביץ' המשיך לדבר יידיש בכל מקום, אפילו במועצת הפועלים, וגם את הדו"ח שחיבר על השביתה השנייה כתב והדפיס ביידיש, בבית הדפוס של פועלי ציון שמאל. אין זו עקשנות גרידא: 95 אחוז מהפועלים לא ידעו עדיין עברית. הדו"ח עורר שערורייה רבתי; צלביץ' חטא "חטא נגד הלאום", ועונשו: השעיה משתי ישיבות של המועצה והחרמה של הדו"ח. חבר מועצה מיוחד נשלח לעבור בין פועלי האפייה בעיר ולאסוף את הדפים שחולקו, אך איש מן האופים לא הסכים למסור את הדפים. כך התאחדו לא רק אופֵי ישראל אלא גם שני המאבקים: המאבק למען היידיש והמאבק המעמדי של הבונד (בסדר הזה, לעדותו).

צלביץ' הצליח להגיע לבונדאים מבין העולים החדשים. מישהו בלשכת המס אפשר לו לעבור על ההצהרות של העולים החדשים מפולין, שבהן היו צריכים לציין לאיזו מפלגה השתייכו בעבר. הוא מצא שישים חברים שהעידו על השתייכות ל"בונד" בפולין, יצר אתם קשר, והפיץ ביניהם פרסומים בונדאיים (כמו "פֿאָלקס-צײַטונג" ו"וואָכן שריפֿט") שקיבל באופן קבוע מחו"ל. מחו"ל הגיעו גם אורחים – יעקב פאַט, ויקטור אלטר, ויקטור שולמן, וירגילי כהן –­ וצלביץ' ארגן לכבודם מפגשים: את האולם ברחוב הרצל גדשו הפועלים עד אפס מקום, וחלקם נאלץ להאזין לנאומים מן הרחוב.

ב-1927 מלאו ל"בונד" העולמי שלושים שנה. בתל אביב התקיים מפגש לרגל המאורע, והשתתפו בו 400 אנשים. באותה עת פרץ משבר כלכלי נוסף: פועלים רבים הועסקו רק פעמיים בשבוע, ואלה שלא הצליחו להשיג אפילו עבודה כזאת, קיבלו תמיכה מזערית. בחלוף המשבר החלו מועצות הפועלים לארגן שביתות כדי להשיג מחדש את הזכויות שאבדו בזמן המשבר. כנציג מועצת הפועלים הנהיג צלביץ' שביתה של פועלי אפייה בירושלים, למען יום עבודה של שמונה שעות. גם השביתה הזאת הצליחה.

ב-1933 אורגנה שביתה של כלל פועלי האפייה בתל אביב למען אותה מטרה. לאחר שמונה שבועות הודיעו המעסיקים על הסכמתם למילוי דרישות השובתים, אך בתנאי שצלביץ' וחבריו לא יחזרו לעבודה. צלביץ' בחר לעזוב את משרתו ובלבד שהישגי השביתה יישמרו וחבריו יוכלו לחזור לעבודה. אחר כך הקים, עם עוד שישה חברים, מאפייה שיתופית, "אחדות" (שהיתה לימים מהגדולות בארץ), ובה עבד במשך 13 שנים.

ב-1940 החל פרק חדש של פעילות חברתית-תרבותית בתחום הבונדאי. צלביץ' הקים קיוסק למכירת פרסומים ביידיש: עיתונים וספרים. לאחר שנתיים של פעילות, ב-1943, הוצת הקיוסק "על ידי חוליגנים". באותן שנים התחיל להופיע הירחון "אונזער צײַט" שה"בונד" הוציא לאור בניו יורק, ו-500 עותקים של הקובץ "געטאָ אין פֿלאַמען" (גטו בלהבות) הגיעו לארץ. כך הפך ביתם של צלביץ' ואשתו איטה, ברחוב בזל 13 בתל אביב, כתובת לכל הוצאות ספרי היידיש בעולם, ומרכז להפצת הספר ביידיש בישראל. לימים עמד יצחק לודן ("אין געיעג נאָך מאָמענטן", כרך א, תל אביב 2009, עמ' 365-361)  על האירוניה הטמונה בכך שהמרכז הבונדאי בארץ ישראל הוקם דווקא ברחוב בזל. את בית צלביץ' נהגה לפקוד חבורה של כחמישים חברים בונדאים. הקבוצה ארגנה משלוח חבילות לברית המועצות – לסופרי יידיש רעבים, לשחקנים ולפעילי תרבות. מכתבי התודה העידו על כך שלפעמים אנשים ניצלו ממוות הודות לחבילות.

ב-1950 התקיימה אסיפה בנגריה של החבר רינקביץ'; מאתיים אנשים השתתפו בה והחליטו, בין השאר, להקים ספרייה ביידיש ע"ש פרנץ קורסקי. כעבור שנה התקיים הכנס הראשון של ה"בונד" בארץ ובו הוכרז על הקמת ארגון ה"בונד" הישראלי. הוא החל להוציא לאור את הירחון לעבנס פֿראַגן", בעריכת י' ארטוסקי. הארגון המשיך לגדול, ומנה כ-500 חברים. מהחדר הקטן ברחוב אלנבי 85 עבר הארגון בסוף 1952 לרחוב אהרונסון 25. הוקם מרכז גם בחיפה, ובו ענף של ספריית קורסקי. הודות לעלייה ההמונית של שנות החמישים התפתח הארגון במהירות, וקבוצות נוספות נפתחו בכל רחבי הארץ. ב-24 באוגוסט 1957 חנך ה"בונד" את ביתו החדש ברחוב קלישר 48, הודות לתמיכתם של חברי הארגון בארץ ובעולם.

צלביץ' מסיים את תיאור 35 שנות המאבק שלו בהקמת הבית-המרכז בקלישר 48. בשנים הקרובות, עד מותו ב-6 במאי 1962, הציב לעצמו ולארגון כמה מטרות שאפתניות ביותר: הקמת בית ספר של אחר הצהריים להוראת יידיש לילדים והפיכת ה"בונד" מארגון למפלגה של ממש, שתתחרה על מקומה בכנסת. בספטמבר 1959 הכריז הבונד על כוונתה להגיע לכנסת הרביעית, אך בבחירות שהתקיימו באותה שנה לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה (כמו רשימה "עדתית" נוספת, "ליכוד יוצאי צפון אפריקה", רשימתו של דוד בן הרוש, האיש המרכזי באירוע ואדי סאליב בחיפה).

במצעה של מפלגת הבונד הישראלית ניכר השילוב הייחודי והמעניין של האידיאולוגיה הבונדאית המסורתית עם המציאות העולמית והישראלית החדשה: שוויון זכויות לכל אזרחי המדינה ללא הבדל גזע, דת, לאום, עדה ושפה; ביטול הממשל הצבאי על ערים ערביות; ביטול הצנזורה על עיתונות ומכתבים, מתן חופש מלא לעיתונות ולהתארגנות חברתית; הפרדת הדת מהמדינה והנהגת חוקים אזרחיים חילוניים; השוואת תנאים ליידיש ולתרבותה לאלה של העברית, הנהגת לימוד יידיש וספרותה בבתי ספר. האם נשקפת מניסיון זה התקווה שרווחה אז בקרב רבים, כי לבונד (וליידיש) ייתכן עתיד דווקא במדינת ישראל?

"ווען כ'מאַך דעם סך-הכל פֿון מײַנע 35 יאָר זײַן אין ישראל", מסכם צלביץ' את מאמרו המוקדש למלאות שישים שנה ל"בונד", "זע איך דעם ריזיקן מהלך פֿון דורכגעגאַנגענעם וועג. דאָס ייִדישע פֿאָלק האָט אין משך פֿון דער צײַט דורכגעלעבט אַ שוידערלעכע קאַטאַסטראָפֿע. ס'איז פֿאַרשניטן געוואָרן די גרויסע בונדישע משפּחה אין רוסלאַנד און אין פּוילן. אָבער דער בונדישער אידעאַל איז געבליבן לעבן. ער לעבט אויך אין מדינת ישראל…" (כשאני מסכם את 35 שנותי בישראל, אני רואה את המרחק העצום שעברנו. העם היהודי עבר בזמן הזה אסון נורא. נכרתה משפחת הבונד הגדולה ברוסיה ובפולין. אבל הרעיון הבונדאי נשאר בחיים. הוא חי גם במדינת ישראל).

גלי דרוקר בר-עם כתבה את עבודת הדוקטורט שלה, באוניברסיטה העברית בירושלים, על ספרות יידיש בישראל והיא עמיתה בסכוליון, מרכז רב תחומי בלימודי יהדות

 המאמר פורסם לראשונה בכתב העת 'דווקא', גיליון 7, אוקטובר 2010