יהודי הוא מי שמגן על חלשים / דניאל בלטמן / 2012

הביוגרפיה של מארק אדלמן: יהודי הוא מי שמגן על חלשים
הביוגרפיה שחיברו שני עיתונאים פולנים, שמבוססת על סדרת שיחות עם מי שהיה אחד ממפקדי מרד גטו ורשה, מאפשרת להבין אחרת את זיכרון השואה

דניאל בלטמן
התפרסם לראשונה ב"הארץ" ב: 29.2.2012

מארק אדלמן: לוחם, מהפכן, אדם

ויטולד ברש וקשישטוף בורנטקו. מפולנית: מיכאל הנדלזלץ.
הוצאת ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים,621 עמ', 118 שקלים

במאי 2002 ביקר מארק אדלמן בישראל בפעם האחרונה בחייו. הוא לא הירבה לבוא לכאן, והפעמים הספורות שעשה זאת היו בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה, כאשר הגיע לבקר את חבריו מתקופת גטו ורשה והמרד, שהיה אחד ממפקדיו. שלושה בולטים ביניהם: יצחק (אנטק) צוקרמן ושותפתו לחיים ולדרך צביה (צלינה) לובטקין, שאתה היה אדלמן בידידות עמוקה, ושמחה רותם (קז'יק). ב-2002 כבר לא היו צוקרמן ולובטקין בין החיים. אדלמן ביקר בישראל לרגל הוצאתו לאור בעברית, בעריכתי, של הדו"ח שכתב ב-1945 ("הגטו לוחם: צעירי הבונד בגטו ורשה", הקיבוץ המאוחד, 2001). זהו מסמך רב חשיבות לתולדות המרד בגטו ורשה שזה מכבר קנה לו מקום מרכזי בחקר התקופה, אבל לומדי תולדות השואה והמרד קוראי העברית כמעט שלא ידעו על קיומו.אדלמן היה בר פלוגתא חריף של הציונות, איש הבונד הסוציאליסטי שהשמיע לא אחת דברים נוקבים נגד מדיניותה של ישראל ונגד אופיה של החברה היהודית שנבנתה בה. הוא גם השמיע דברים קשים על דוד בן גוריון, לא בהכרח יותר מאלה שהשמיעו בארץ יריביו הפוליטיים. אבל לאלדמן לא סלחו על זה, ובעיקר לא על כך שאת המרד בגטו ורשה סירב לראות כאירוע לאומי ולרתום אותו למסר הציוני.לאחת משתי ההרצאות שנשא אדלמן בביקורו, בבית התפוצות, הגיעו יותר מ-200 משתתפים, כמעט כולם סטודנטים. האיש והמסר שלו ריתקו את דמיונם. אדלמן לא אמר אז דברים שונים ממה שאמר בעשרות הזדמנויות קודמות בפולין או בארצות אחרות. אבל זה היה קול שונה ממה שהורגלו לשמוע הצעירים הישראלים במשך עשרות שנים. ודווקא משום כך הוא עניין את המאות שבאו להאזין לו.לושה חודשים אחר כך, באוגוסט 2002, בימי השיא של טרור מתאבדי האינתיפאדה השנייה, כתב אדלמן מכתב קצר אל מי שכינה "הפרטיזנים הפלסטינים". הוא פורסם בעיתונות בישראל ואף עורר הדים בעיתונות באירופה. המכתב גם נשלח לנציגות הפלסטינית בוורשה. אדלמן דרש מהפלסטינים להפסיק את מסע הטרור שלהם נגד האוכלוסייה האזרחית בישראל. הוא גינה את פיגועי ההתאבדות, וקבע כי מפקדי המרד בגטו לא שלחו את פקודיהם למשימות של מוות למען שטחים או כבוד לאומי, ולא הרגו נשים וילדים. הוא סיים בקריאה לשני הצדדים לשבת לשולחן המשא ומתן ולבנות עתיד טוב יותר לדור הבא. למחברי הביוגרפיה שלפנינו הוא הסביר כמה שנים לאחר מכן: "הגרילה הפלסטינית אינה לוחמת כמו שאנחנו לחמנו, על החיים. הם לוחמים על מדינה, על דרך חיים. אני מבין – זה עניין חשוב. אבל צריך להילחם כדי שאנשים לא ימותו. אין סיבה שימותו אלפי אנשים. אלה שלוחמים על זהות לאומית פלסטינית, ואלה המתנגדים לכך. האם היהודים הם מלאכים? בוודאי שלא. אבל הם גם לא התוקפנים. וכל השאר פתוח למשא ומתן".את המסר ההיסטורי, האנושי והמוסרי של מארק אדלמן והתקבלותו בישראל צריך לבחון גם מפרספקטיווה דורית. התהליך הזה הוא אספקלריה של השינויים שעבר היחס למרד גטו ורשה, לשואה ולזיכרון שלהם. התקבלותו של אדלמן בישראל היא גם ההוכחה ליכולתה של החברה הישראלית להפנים לתוך הסיפור של המרד כיוונים וקולות אחרים, שלפני 30 או 40 שנה אי אפשר היה להעלות על הדעת את הכלתם.בתגובה על המכתב של אדלמן לפלסטינים אמר הפרופ' ישראל גוטמן, מבכירי ההיסטוריונים של יהודי פולין בשואה, כי "אדלמן מלא כבר שנים בשנאת ישראל. הוא דמות מפוקפקת מכל הבחינות, ובכלל לא צריך לתת פרסום לדבריו". לעומת זאת, ב-2007 יצאה קבוצה של תלמידי תיכון ירושלמים לפולין כדי להכין סרט קצר על אדלמן. הם לא שמעו מעולם את שמו לפני כן ונדהמו לראות כי בפולין אדלמן הוא גיבור לאומי, סמל לדמות מופת. אחד הנערים התריס נוכח העובדה כי לא שמע את סיפורו של אדלמן מעולם ואמר כי "לא יכולים להחליט בשבילי מה צריך לדעת ומה לא". אחת הנערות הטיחה בכעס כי "לא ייתכן לטייח מתחת לשטיח משהו גדול כזה, גם אם זה לא בדיוק מה שאנחנו רגילים אליו בארץ. לא ייתכן להעלים סיפור כזה".לא היו בינינו הבדליםזהו, למעשה, תמציתו של הסיפור. הביוגרפיה שחיברו שני העיתונאים הפולנים, ויטולד ברש וקשישטוף בורנטקו, המבוססת על סדרת שיחות עם אדלמן שנערכו ממש בשנים האחרונות לחייו ויצאה בפולין ב-2009, זמן קצר לפני מותו, היא שלב נוסף וחשוב באפשרות שניתנת לקוראי העברית להבין אחרת, בצורה מורכבת, פלורליסטית ומגוונת יותר את זיכרון השואה. אבל לא פחות מכך, גם להביט על מסלול חייו של אחד מגיבורי המרד, שלא היסס להעמיד את הביוגרפיה האישית שלו ואת פועלו, ואף לסכן את חירותו האישית (כפי שקרה כמה פעמים), במאבק למען דמוקרטיה וחופש בפולין הקומוניסטית.שלושה הם מעגלי החיים שעיצבו את מארק אדלמן: הגטו והמרד; חייו המקצועיים שהוקדשו לרפואה; והפעילות הפוליטית האופוזיציונית האנטי-קומוניסטית שלו בפולין. על תקופת הגטו והמרד הירבה לדבר לאחר המלחמה (במיוחד משנות ה-70), והדברים שהוא מספר לשני הביוגרפים שלו אינם חושפים פרטים חדשים או מציגים פרספקטיווה שונה מזו, למשל, שהביאה הסופרת האנה קראל בספרה "להקדים את אלוהים", שיצא במקור ב-1977 (ובעברית ב-2001, מודן). אבל הם מאפשרים לאדלמן להתייחס לפרשות שונות מתקופת המלחמה, כולל כאלה הקשורות לבונד או לחיי הגטו, שלא בהכרח לקח בהם חלק או היה מעורב בהם אישית. זהו ניסיון מעניין של כתיבה ביוגרפית, שבו ההיסטוריה של התקופה אינה נרשמת בעטו של הביוגרף, אלא נשמעת מגרונו של העד. פה ושם מתערבים הכותבים ומנסחים בקצרה תיאור מאוזן יותר של הדברים שאותם מציג אדלמן מהזווית שלו, שאינה יכולה להיות הזווית הביקורתית של ההיסטוריון החוקר. אבל ככלל, הם נותנים לאדלמן לספר את סיפורו במישרין או דרך מובאות מדבריו בעבר. כך נהפך גיבור הביוגרפיה לסיפור ההיסטורי עצמו ולא רק לשחקן הפועל בתוך קונטקסט היסטורי "אובייקטיבי" המבוסס על מחקר יסודי.כך מצליחים המחברים להוציא מאדלמן הרבה רגעים שנחרתו בזיכרון, לאו דווקא אלה שקשורים לגבורה ולכבוד לאומי. למשל, מבט על משמעותה של קירבה אנושית: "לאהבה בגטו תמיד היה ביקוש. האנשים מאוד חרדו מבדידות. לא היו משפחות, בעלים, הורים, ארוסות. אף אחד לא רצה להיות לבד. אז התקרבו זה לזה, כדי להתחבק, כדי שהלילה יהיה שקט יותר. כי טוב להניח את הראש על זרועו של בחור גדול יותר".אדלמן נשאר חלוק על כותבי תולדות המרד בגטו, עדים כהיסטוריונים, ביחס לפרטים אחדים הנוגעים להקמת הארגון היהודי הלוחם, אי"ל. פעם היתה מחלוקת זו בחזקת יקוב הדין את ההר. המאבק על הבכורה ועל ההובלה של המרד בגטו הפכו בישראל לסוגיה פוליטית של ממש. אנטק צוקרמן סיפר את מה שקרה, אדלמן מספר את זה אחרת. מרחק השנים והתיעוד הדל רק מערימים קשיים על כל ניסיון לזקק מתוך הנראטיב התנועתי והאישי את האמת ההיסטורית הצרופה. אבל אדלמן אומר כי עכשיו זה לא ממש חשוב: "אז לא היו שום ציונים, לא מפלגות פוליטיות. פשוט חברים. ידידים. ולא היו בינינו שום הבדלים מיוחדים. אחר כך זה קרה. אבל זה נורמלי – כשכבר יש חופש, אז הכל כבר אחרת. לא כדאי לדבר על זה".מכל מקום, הוא ממשיך לדבוק במסר שלו, שבמרכזו התפישה כי המרד הוא אירוע שחולץ מתוך נבכי הייאוש, התסכול, הבדידות, העלבון וחוסר הברירה של הצעירים: "האדם יורה, אלוהים מוליך את הקליעים. אבל מלחמה זו מלחמה. כולם צריכים לירות. אם אתה לא יורה אתה לא חי".הוא נשמע מפויס יותר גם כלפי התאבדותו של מרדכי אנילביץ' וחבריו בבונקר ברחוב מילה 18, מעשה שבעבר השמיע נגדו דברי ביקורת קשים שעוררו עליו את זעמם של חלק מניצולי המרד: "אני עצמי לא חשבתי על התאבדות, אבל גם לא היתה לי תקווה להצלה. למפקד אסור להתאבד, הוא חייב להילחם עד הסוף, מה גם שהיה סיכוי לצאת מהגטו… אולי התאבדות היא סמל יפה, אבל אתה לא מקריב את החיים שלך למען סמל. אבל שיהיה: הם מתו נפלא".פולין היא המולדתלאחר המלחמה נהפך אדלמן לרופא. הוא מתקשה גם בערוב ימיו להסביר מדוע בחר במסלול מקצועי כה קשה, מה גם שלא למד בצורה מסודרת מגיל 14 ולא היתה בידו תעודת בגרות. כל שהוא מצליח לומר הוא כי חשב שכך הוא ממשיך את מה שהתחיל בגטו – לקחת אחריות על חיי אדם כדי להקדים במירוץ את מי שעומד לקחת אותם: "הרפואה יכולה להיות מרתקת, כשלא יודעים הרבה. אחר כך זה רק מקצוע. בלי המקצוע אין סיכוי להקדים את אלוהים".מסוף שנות ה-60 מצא עצמו אדלמן בקונפליקט עם המשטר הקומוניסטי בפולין, שרק הלך והחריף. בעקבות המסע האנטישמי שניהל המשטר ב-1968 הוא סולק מעבודתו בבית החולים. ב-1970 משפחתו עזבה, כרוב היהודים שעוד חיו אז בפולין, ועקרה לפאריס. הוא מספר כי לא יכל לסבול את המחשבה שאשתו, רופאת ילדים במקצועה, סובלת התנכלויות בעבודתה ואת ילדיו לא יקבלו לאוניברסיטה כי הם יהודים. מבחינה זו קל היה לו יותר שהם עזבו. אבל אדלמן בחר להישאר, ובדרך כלל פתר זאת בקביעה כי "אף אחד לא יכתיב לי איפה לחיות". פולין היתה עבורו המולדת: "זה הבית שלידו ניצב או לא ניצב עץ. חמישה או עשרה ידידים. זאת המולדת".זו כמובן אינה כל האמת. אדלמן נשאר בפולין משום ששם נשאר זיכרון העם היהודי שאליו הרגיש שייך. הוא המשיך לטעון כל הזמן כי ישראל לעולם לא תהיה ואינה מסוגלת להיות המשכו של העם היהודי שחי במזרח אירופה. זהו ציבור של יהודים שהגיע מתרבויות שונות, הוא חי באזור שיש בו דומיננטיות מובהקת לתרבות אחת, המזרחית. ישראל לתפישתו תהיה פעם מדינה יהודית-ערבית: מה לזה ולתרבות של העם היהודי שחי בפולין? וכמי שהאמין שיהודים צריכים להגיע לשילוב עם העמים בקרבם הם חיים ושמור להם תפקיד מיוחד – להיות תמיד לצד החלשים – החל מאמצע שנות ה-70 להיות מזוהה עם פעילות חוגי האופוזיציה הפולנית. במשך כשני עשורים הוא ניצב בחזית הנאבקים על החירות במדינה, לצדם של עמיתים שנהפכו לדמויות מופת של המאבק לחופש במזרח אירופה: אדם מיכניק, יאצק קורון, ברוניסלאב גרמק, זבגנייב בויאק, יז'י טורוביץ' ונוספים.זהו פרק בהיסטוריה הפולנית שכמעט אינו ידוע לציבור הישראלי. אדלמן לא היה היהודי היחיד שמילא בו תפקיד מרכזי. הוא הסתיים עם נפילת המשטר הצבאי שכונן הגנרל ירוזלסקי והקמתה של הרפובליקה הפולנית השלישית. את שני העשורים האחרונים לחייו זכה אדלמן לחיות בפולין החופשית, גם אם לא נטולת הבעיות והמתחים. הוא המשיך להיות מעורב (מעט) בפוליטיקה הפולנית אבל בעיקר רתם את שמו ומעמדו, שהפכו להיות מוכרים ומוקרים באירופה, למען מטרות הומניטריות, במיוחד להפסקת הטבח והטיהור האתני בבלקן: "אני ידעתי איך נראה גירוש. אני יודע את המנגנון שלו. ראיתי איך גירשו עיירות יהודיות ואת גטו ורשה. כך היה עם היהודים בגטו. כך היה עכשיו בקוסובו. אם הורגים רק אלף איש בגלל שהם מוסלמים, אז גם זו שואה".סיפור חייו של אדלמן הוא מסמך אנושי ויהודי מרתק. זהו ספר חובה לא רק משום גיבורו הלא שגרתי, אלא בעיקר בשל המסר ההיסטורי והמוסרי שלו. הביוגרפיה של אדלמן מקיפה למעלה מחצי מאה, שבמהלכה היו היהודים קורבנות של רצח עם שאדלמן ראה אותו מתחולל לנגד עיניו. הוא שייך ליהודים שמסקנתם מרצח העם הזה הובילה אותם למחויבות בעלת מסר אוניברסלי, שונה מזה של חלק מעמיתיו למרד. אדלמן היה משוכנע כי זוהי הדרך הנכונה והיחידה להנציח את הצעירים שעליהם פיקד, שנהרגו במרד, ואת העם שלו שהושמד.במציאות שונה מזו שנמצאת בה ישראל כיום אפשר היה להתייחס לפולמוס האנכרוניסטי בין הבונד (אדלמן) לבין הציונות (צוקרמן ואחרים) במבט מפויס. זה הרי מעניין כיום כמעט רק את ההיסטוריונים. אבל בחברה שמידרדרת במהירות בנתיב של שוביניזם לאומי ברוטאלי, שנאת זרים בוטה והפרדה גזעית אלימה, בה תלמידים נשלחים על ידי שר החינוך לסיורי מורשת בחברון ונפגשים עם כוהני ומקדשי אדמה, גזע ומרחב מחיה – המסר של מארק אדלמן הוא אקטואלי יותר מאי פעם.

הפרופ' דניאל בלטמן הוא ראש המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s