י. ארטוסקי – הסמל / יצחק לודן / 1976

מתוך הספר לזכרו של י.ארטוסקי "ייִד, מענטש, סאָציאַליסט – י. אַרטוסקי אָנדענק בוך", עמ' 40-25
תרגם מיידיש: יעד בירן

כאשר חילק שר ההיסטוריה בין בני האדם את תפקידי החיים השונים הוא הטיל על י. ארטוסקי את התפקיד הקשה ביותר והנעלה ביותר: תפקידו של מענטש (אדם). מושג מופשט זה הכולל בתוכו את המין האנושי על כל היבטיו ותכונותיו, עם כל חולשותיו ונכויותיו, מעלה עם זאת על הדעת את רעיון היצירה האלוהית אשר נוצרה בדמותה של האלוהות עצמה, של השלמות, גם אם ללא הנצח שאליו קשורה שלמות זו. משום כך מגיעה שלמות זו להשלמתה באמצעות מה שמכונה "השארות הנפש", מה שאנחנו מכנים – ההיסטוריה.

ואל ההיסטוריה יכנס השם י. ארטוסקי כתופעה מיוחדת, סמלו של אדם אשר התעקש להיות אדם, לגלם בעצמו את המאפיינים המוסריים מהם נגזר ומוצדק אותו סמל רב-משמעות.

יתכן כי מלים אלה אינן נשמעות צנועות דיין לתיאור אופיו של אדם שדווקא הצטיין בצניעותו ובפשטותו. אולם מהצד האחר הרי אותן צניעות ופשטות היו חלק מגדולתו, בדיוק כפי שהיו הסבל הקשה והייסורים שעבר ב-68 שנות חייו ואשר עמם סיים את חייו הסוערים. וכאשר י. ארטוסקי נטל על עצמו את תפקידו של האדם ואת סמלו במשמעותם המחייבת הוא התהלך בחייו כשלפיד בידו וחיפש צדק בחשכה, חיפש אמת בעולם של שקר, חיפש את האנושי בג'ונגל של חייתיות ברוטלית. שמו של י. ארטוסקי – אוסקר – הפך אצלנו לסמל של יושר פנאטי שכפה עליו ללכת נגד זרמי השטפון של האופורטוניזם המוסרי והרעיוני. הוא היה סמלה של העקשנות והעקביות הבונדאית באווירה של ויתור ציני ואובדן דרך אתי.

שנות חייו של י. ארטוסקי, 1971-1903, היו השנים הדרמטיות ביותר בהיסטוריה היהודית; זו היתה התקופה הטרגית ביותר אך באותה מידה המרוממת ביותר בהמשכיות היהודית. תקופה שבה אור וחושך רוממו את החיים היהודיים לרנסנס של תחיה לאומית – והשליכו אותם אל עומק תחתית הגיהינום של חורבן לאומי. יחד איתו היינו כולנו עדים לתקופה קודחת זו וביחד איתו עברנו את הדרמה של זמננו. אבל י. ארטוסקי שימש דוגמה באישיותו ובהתנהגותו והראה לאחרים כדי יש לנהוג כדי לא למעוד בדרך החתחתים של הג'ונגל הרעיוני-רוחני-מוסרי.

הגורל הוליך אותו אל הנסיונות הקשים ביותר של החיים – כבר מילדותו כשהיה בן אחת-עשרה שנים, בעיצומה של מלחמה העולם הראשונה, נעשה יתום והתגלגל אל… מנזר נוצרי, שם חונך במשך שלוש שנים ברוח נוצרית דתית – וזאת ממש בשנים הראשון של בשלותו הפיזית והרוחנית, בגיל שתים-עשרה עד חמש-עשרה! אותו גורל לימד אותו כבר אז בוודאי לעמוד בניסיונות ולהתנגד לכפיה של הסביבה. כבר אז לא נתן שיכפו עליו, לא נתן שישדדו ממנו את חירותו האישית ואת האותנטיות שלו: הוא לא נתן להמיר את דתו ושב אל מקורותיו היהודיים. כילד עני הוא נלכד תחילה בקיצוניות הקומוניסטית, בתקווה למצוא ברעיון הקומוניסטי את התגשמות חלומותיו אודות צדק ויושר. הוא הקריב את עצמו למען הרעיון בכל נפשו ומאודו, הקריב למענו את היקר מכל מה שהיה לו – את חירותו האישית. אבל הוא עשה זאת כל זמן שהאמין באמת בכוונותיו הישרות של הקומוניזם ושל מנהיגו סטלין – אותו פגש אישית באחד משני ביקוריו בברית המועצות בשנות העשרים, כשליח של המפלגה הקומוניסטית הפולנית וכסטודנט לכלכלה פוליטית באוניברסיטת מוסקבה. הוא ישב שנים בבתי הכלא הפולנים בשל פעילותו הקומוניסטית המחתרתית; אבל הוא לא הפך לפנאט דתי של הקומוניזם כרבים מחבריו לרעיון, הוא סרב להשתתף בצביעותו של ה"צדק" הקומוניסטי ולא רצה להכיר בעקרון שעל פיו המטרה מקדשת את האמצעים…

בהעמידו את המוסר מעל לכל הערכים האחרים ובראותו את המוסר כערך העליון של הצדק הסוציאליסטי – הוא, מאוכזב מן הקומוניזם, חיפש ומצא את הדרך אל הבונד. את הדרך הזאת לא עזב עוד עד נשימתו האחרונה, ונותר נאמן לה במשך שלושים וחמש שנה. בהגיעו אל הבונד מלא בכל הדחף האידאליסטי והתלהבות הנעורים קרא לנוער העובדים היהודי והזהירם נגד הדמגוגיה של הרדיקליזם הקומוניסטי ובאותה מידה נגד האופורטוניזם שלו. כך למשל אנחנו קוראים בידיעה ב"פֿאָלקסצײַטונג" מספר 364 מ-9 בדצמבר 1935 בידיעה תחת השם "מחיי הפועלים בצ'נסטוחובה", כיצד הקומוניסטים הכריזו מלחמה על חברם הפעיל לשעבר שנטש אותם: "הרצאתו האחרונה של החבר אוסקר תחת הכותרת 'פשיטת הרגל של הקומינטרן'" – נאמר בידיעה – עוררה עניין רב; את זאת לא יכלו לשאת אנשי "פֿאָלקס-פֿראָנט" שלנו, ובהיזכרם בזמנים הטובים והישנים הם הציבו לפני האולם שבו התקיימה ההרצאה שומרים, בקריאה להחרים את ההרצאה. אך הדבר לא עלה בידם…"

י. ארטוסקי – או "אוסקר" כפי שקראו לו (שני השמות השתייכו לפסבדונימים שלו) – עזב את התנועה הקומוניסטית משום שלא ויתר על זכותו לחשוב באופן עצמאי; חופש מחשבות גמור הוא מצא בבונד, שם מלבד פעילותו הארגונית הוא התפתח גם מבחינה רוחנית. עם העט ברוך-הכשרון שלו ומחשבתו הלוגית הוא תפס במשך הזמן מקום חשוב בפובליציסטיקה היהודית, כשלאחר הצטרפותו בשנת 1935 לבונד החל לפרסם את מסותיו האידאולוגיות ב"פֿאָלקסצײַטונג" ובהוצאות בונדיסטיות אחרות.

פריצתה של מלחמת העולם השניה – הפלישה הנאצית לפולין וחלוקה של פולין בין גרמניה הנאצית ורוסיה הסובייטית בשלב הראשון של המלחמה, כאשר החלה הטרגדיה שטופת הדם של העם היהודי – הציבה לפני החבר אוסקר דילמה אישית דרמטית במיוחד: בדיוק כמו רוב הגברים היהודים והפולנים הוא עזב את ורשה ביום החמישי למלחמה, בהתאם לעמדתה של הוועדה המרכזית של המפלגה וגם בהשפעת האווירה הכללית, ויצא עם הזרם הגדול של הפליטים למזרח. אך כאשר הכוחות הסובייטים כבשו את החלק המזרחי של פולין הפעיל הקומוניסטי לשעבר לא היה יכול להישאר שם.

בזכרונותיו שנמצאו אחרי מותו בין כתבי היד שלא פורסמו כותב י. ארטוסקי בין השאר על הימים הראשונים של הכיבוש הסובייטי של מזרח פולין:

"החיים הפוליטיים-חברתיים גוועו, כל הארגונים הלא-בולשביקים חדלו באופן אוטומטי להתקיים. על פעילות לא חוקית בשטח זה לא היה אפשר לדבר. נעשה לי ברור שאין לי כאן מקום; שבמוקדם או במאוחר יעצרו אותי. אם כך, אם כבר ליפול קורבן – אני מעדיף לעשות זאת תוך מאבק, בפעילות בלתי חוקית…"

הוא החליט אז לשוב לוורשה, לפעילות הבלתי חוקית לה היה רגיל מקודם. אולם בשובו אל עיר הבירה הפולנית הכבושה בידי הגרמנים הוא נדרש להחלטה חדשה: אשתו שהיתה רחוקה בעבר מהאידאולוגיה הקומוניסטית החליטה לעבור עם בתו בת השמונה לצד הסובייטי, לביאליסטוק. בלב כבד הוא לווה אותן בצאתן לדרך ונפרד מהן – בתקווה שהפרידה לא תמשך זמן רב – והוא נשאר בוורשה. שם, בצד השני, יכולים חבריו להלשין עליו ולהסגיר אותו לידי הנ.ק.וו.ד כ"קונטרה-רבולוציונר", "בוגד". כפי שמאוחר יותר הסגירו את ארליך ואלטר, שתי דמויות המופת, מנהיגי הבונד בפולין.

אבל הגורל הציב לפני י. ארטוסקי ניסיון אחד אחרי השני. בעלעול בזכרונותיו אשר נכתבו בשנת 1943 בטהרן בצורת דו"ח על חוויותיו מאז פרוץ המלחמה, אנחנו מוצאים תיאור של ביקור מפתיע בדירתו, זמן קצר לאחר שלווה את אשתו ובתו בצאתן לדרך:

"אולם גורלי לא היה להישאר זמן רב בוורשה. בוקר אחד כשעוד הייתי בדירה, דפק מישהו בדלת. נכנס פנימה אדם גבוה, פולני, ופנה אלי; הוא רצה לדבר איתי ביחידות. מעיניו ומהתנהגותו זיהיתי מי הוא. הובלתי אותו לחדר ואז הוא הזדהה בפני כסוכן חשאי של המשטרה ופנה אלי פחות או יותר במלים: 'אנחנו יודעים שאתה נמצא בוורשה. אצל הבולשביקים לא יכולת להישאר כי הם היו מוציאים אותך להורג. אנחנו יודעים שאתה פעיל כעת בבונד. אני בא אליך אם כן עם אלטרנטיבה: אני יכול לעצור אותך אבל אתה יכול להינצל. אנחנו מציעים לך לעבוד איתנו. אנחנו מבקשים ממך רק דבר אחד. אנחנו לא מבקשים ממך הלשנות על אנשים. מה שאנחנו רוצים ממך זה שמפעם לפעם תגיש לנו דו"חות על הלכי הרוח בקרב היהודים ועל הפעילות של הבונד. במקרה שתסרב יש לי פקודה לעצור אותך'.

נותרתי ללא מלים, והתחלתי לרעוד. לא בשל הפקודה לעצור אותי אלא בשל ההצעה החצופה הזו. התחשק לי לחבוט בו בפנים ולהשליך אותו דרך הדלת. בקושי שלטתי בעצמי שלא אעשה שטויות. המוח עבד אצלי כאילו היה מחושמל. מה אשיב לו? האם אסרב לו מיד – או שאמצא מוצא אחר. לבסוף, לאחר כמה דקות של שתיקה לבשתי ארשת פנים ידידותית והשבתי לו: 'אני יודע שאני נמצא בין שתי להבות אש. מצד אחד הבולשביקים, ועכשיו מאיימים עלי הגרמנים במעצר. אבל ההצעה שלך כל כך בלתי צפויה שאני פשוט לא מסוגל להשיב לה כעת. אתה מבין בוודאי, לא עבדתי עם ההגנה הפולנית וכעת אני צריך לעבוד ביחד עם הגסטפו. אין לי לאן לברוח, כך שזמן לעצור אותי יש לכם תמיד. תן לי בינתיים כמה ימים כדי להרהר על העניין. אני לא רוצה לגשת לכך בקלות דעת – משום כך אינני יכול להשיב תשובה מיד…' ניתן היה לראות כי הוא לא ציפה לתשובה כזו מפני שבמשך כמה דקות הרהר מה לומר לי. לבסוף הוא נהם: 'אין לך ברירה. או שתסכים או שאני אעצור אותך. על מה יש לך אם כן לחשוב?' – 'אבל – עניתי לו – אני הרי לא בורח. לעצור אותי תוכל גם מחר או מחרתיים; אז בשביל מה אתה צריך למהר?' 'טוב – הוא נהם לבסוף – אני לוקח את זה על אחריותי האישית. אני נותן לך זמן עד הבוקר'.

בראותי שהוא התרכך אמרתי לו שזהו זמן קצר מדי. אני רוצה להרהר היטב על העניין. ולא מדובר כאן על הרהורים – אמרתי – מדובר כאן על מוכנות פסיכולוגית לתפקיד זה שאינני רגיל אליו… לבסוף הוא שוכנע לדחות את העניין עד ליום שני. ביום שני הוא יבוא לקבל תשובה. בפרידה הוא הוסיף לעודד אותי 'אל תיקח את העניין באופן כל כך טרגי. רק הצעד הראשון קשה, אתה תתרגל'. עם חיוך מלאכותי נפרדתי ממנו, הייתי מוכרח גם ללחוץ את ידו המושטת – ואז הוא הלך. ירקתי. הרגשתי כאילו זה עתה השתחררתי מיצור מבחיל. לא יכולתי להירגע בחושבי: למה הוא בא אלי עם הצעה חסרת בושה כזו. הגעתי למסקנה שיתכן שזה מפני שהם יודעים שהייתי קומוניסט, שעשיתי שינוי אידאולוגי; משום כך אני עשוי להיות חומר לשינוי נוסף. אבל הם טעו. הוצאתי ממנו את היומיים האלה כדי להיפגש עם חברים, להודיע להם על כך ולהתייעץ איתם מה לעשות הלאה. היו לפני שתי דרכי מוצא: לעזוב את הדירה, להתחבא במשך זמן מסוים כדי לחזור להמשך הפעילות – או לברוח…"

אחרי התייעצות עם החברים החליט החבר אוסקר לברוח לווילנה. התחילה דרך נדודים חדשה, תחת הכיבוש הנאצי, אל מעבר לגבול, שוב בצד הסובייטי, במאמץ לחמוק מפנים מוכרות, מבטים של קרובים, של חברים לשעבר העלולים להלשין עליו לשלטון הסובייטי; בדרך לא היה יכול להתגבר על הגעגועים לאשתו ובתו והתגנב לביאליסטוק, לביקור קצר, כדי להיפרד מהן פעם נוספת. ואז – לעיירה לידה, ומשם לגבול הליטאי.

אבל מזלו לא שיחק לו וי. ארטוסקי נעצר בגבול והתחיל לנדוד בין בתי כלא סובייטים – בלידה, ויטבסק. למזלו לא ידעו חוקריו על עברו הקומוניסטי ועל תפקידו בבונד. הוא הציג עצמו בפניהם בשם אחר – אצלם היה רשום בספרים כיששכר אייכנבוים.

בסביבות ה-10 באוגוסט 1940, לאחר שישב בבית כלא קרוב ל-9 חודשים, הוא נקרא יחד עם אסירים רבים אחרים לפי סדר השורה בתאם והוקרא לו גזר הדין – חמש שנים גלות ב"מחנה חינוך" עבור "פריצת הגבול המדיני". ללא משפט, ללא הופעה בבית דין, רק גזר דין שהוטל באופן המוני על עשרות אלפי אסירים בצורת פקודה מה"אסובויה סובישצ'ניה", מה שמכונה "המועצה המיוחדת" במוסקבה. מין סרט-נע של גזרי-דין ומשלוח של אנשים לשנים רבות, ללא שום זכות להגנה משפטית מינימלית. זה היה באופן יחסי גזר-דין "קל" – כי לו היו יודעים את שמו האמיתי היה גורלו רע בהרבה.

שלושה שבועות מאוחר יותר ב-31 באוגוסט הגיע י. ארטוסקי במשלוח האסירים למונצ'גורסק, למחנה במחוז מורמאנסק. בזכרונותיו הוא מספר כיצד באחת מהתחנות בדרך ניגשו אל החלון המסורג של קרון המסע כמה ילדים – "הילדים הסובייטים המאושרים" – וביקשו בבכי מהאסירים חתיכת לחם…  באותו קרון הוא התיידד עם שני אסירים בלארוסים , אחד מהם פרופסור באוניברסיטת מינסק. הם סיפרו לו את הסיפורים שאז עוד לא ניתן היה להאמין להם על הייסורים שסבלו במרתפי הנ.ק.וו.ד. ועל גורלם הטרגי של פעילים עצורים שעונו, נורו למוות או נשפטו לשנים רבות של גלות ועבודת פרך. י. ארטוסקי-"אוסקר" הכיר היטב את רובם, הוא עבד יחד איתם במחתרת הקומוניסטית, אבל הוא לא יכול היה לגלות סוד זה לחבריו החדשים לסבל, למלוויו בדרך לגורל בלתי ידוע…

את מחנה מונצ'גרוסק, בדיוק כמו תחנות הסבל האחרות בדרך נדודיו בארץ חלומותיו לשעבר, מתאר י. ארטוסקי בראליזם סולז'ניציני ביומנו, שכתב בצורת דו"ח כששהה לזמן קצר בטהרן, פרס, לאחר שיצא מברית המועצות בשנת 1943, והיה בדרכו לתל אביב. יתכן כי היה אמור לשמש אותו כחומר גלם לכתיבה ספרותית או פובליציסטית על חוויותיו במחנות הסובייטים. אבל בפעילותו החברתית והפובליציסטית מאוחר יותר לא מצא זמן לעבודה זו; יתכן גם כי בתנופת פעילותו הענפה שכח מכך. כתב-יד גולמי זה ישמש עם זאת ללא ספק כתרומה חשובה למחקר תקופה זו ולהיסטוריה של קורות הייסורים של פליטי המלחמה היהודים בברית המועצות.

אבל הבה נשוב למונצ'גורסק שם נבנו, כפי שהוא מספר בזכרונותיו, בידי האסירים בשנים 1936-1935 מכרות הניקל הגדולים. העבודה, מספר י. ארטסוקי, היה קשה אבל הבריגדה בה נמצא סיימה תוך ארבע-חמש שעות עבודה שהיא 150 עד 200 אחוזים מהנורמה, ואשר הוגדלה עם זאת באופן קבוע. את עפרת הניקל המותכת והלוהטת שפכו מהתנורים ליד פסי הרכבת וכשהצטננה שברו אותה לחתיכות והעמיסו על הקרונות להמשך העיבוד. לעבודה זו היה משום כך יתרון גדול במיוחד לאסירים: העפרה הלוהטת פלטה חום רב לאוויר הקפוא של אזור קוטבי זה…

לאחר מכן גורלו של האסיר הצעיר – החולם והלוחם הקומוניסטי המסור לשעבר – הוביל אותו בדרכי "עבודת הפיתוח הסוציאליסטית" כאשר בנה ויישר ביחד עם "פושעים" גולים אחרים את הדרכים של קו הרכבת החדש מקוטלס לקוז'ווה, ואחר כך כשהובא באוניית קיטור על פני הים הלבן ממחוז מורמאנסק לוורקוטה, בקצה הצפוני ביותר של היישוב בצפון אורל, ולאחר עשרה ימים ב"דוברה" על גבי הפייצ'ורה הגיע לאחד המחנות העגומים ביותר באוזר. בנוסעו באזורים נרחבים אלה ראה לפניו "רפובליקה" שלמה של ישובי גלות ומחנות ענישה בהם נמצאו מיליוני אזרחים סובייטים ופליטים מפולין ומארצות אחרות. אינטרנציונל שלם של אסירים.

באוקטובר 1941 שוחרר לבסוף מתוקף "חנינת שיקורסקי" לאחר חתימת ההסכם בין הממשלה הסובייטית והממשלה הפולנית הגולה. לאחר נדודים רבים הגיע למרכז אסיה, לטשקנט, שם נפגש עם הפעיל הסוציאליסטי הפולני מוורשה, החבר קוופינסקי, שהיה שם נציגה של השגרירות הפולנית בקויבישב. אוסקר ניסה ליצור באמצעותו קשר עם בונדיסטים בקויבישב אבל הוא יעץ לו לנסוע בינתיים לבוכרה שם פגש כמה מהפעילים הבונדיסטים האקטיביים מפולין. דרכם יצר קשר עם בונדיסטים מחוץ לארץ – עם ארטור זיגלבוים שהיה אז בלונדון ואשר הודות להתערבותו אצל הנציג הפולני הצליח לאפשר לו לעזוב את הארץ שהענישה אותו מרות לאכזבתו. עם צבא אנדרס הוא הגיע לטהרן ומשם ביחד עם החברים: פרץ גוטרמן, הרשל הימלפארב, משה בסר, יז'י גליקסמן, אהרון גרצוביץ', א. פיינזילבר, באטיסט, ב. קרמפל ואחרים הוא הגיע ב-1943 לתל אביב. כך פחות או יותר השתחרר י. ארטוסקי מהארץ שאיימה עליו במוות גם לאחר שחרורו. בתארו את יציאתו מרוסיה כותב י. ארטוסקי ביומנו:

"זרם חיים חדש חדר לנשמתי. התחלתי לחוש שוב כשותף במשפחה החברתית. תקוות חדשות התעוררו בי, ועל אף שעוד יצא לי לסבול ולרעוב, הרי שהמחשבה כי אינני לבד, כי סביבי חברים, חיזקה אותי ונתנה לי כוחות חדשים לעמוד בתקופה הקשה הזו של חיי. מאוחר יותר נזכרתי לעתים קרובות כמה טראגיים היו רגעים אלה – במחנה או אפילו בחוץ לאחר השחרור כשבאופן קבוע איים עלי המוות – גלמוד, מיותם בארץ רחוקה בה אף אחד מהקרובים ומהאנשים שלנו לא ידעו אפילו על כך. כעת אפילו המוות היה מעט קל יותר… אבל דווקא עכשיו התחשק לי לחיות…"

אבל בתנאים אלה הוא לא שכח את חובו החברתי כאדם חושב ומרגיש ומסיק מסקנות מחוויותיו הטראגיות:

"היה צורך לתפוס התנסות זו במסגרות מוכרות, לראות בה המשכיות לוגית ידועה ולהסיק מסקנות עבור פעילותנו העתידית. החשבתי זאת כצורך הדורש טיפול יותר מכל עבור כל הפעילים החברתיים. השתדלתי עד כמה שאפשר לעשות זאת בשארית שהותי בנכר הרוסי".

וכך התנהל ונהג י. ארטוסקי בהמשך חייו, בפעילותו החברתית-אידאולוגית הרחבה והמסורה אותה פיתח לאחר שובו לעבודה בבונד לאחר מלחמת העולם השניה – בפריז, ומאוחר יותר, במשך עשרים ושלוש שנים במדינת ישראל. הן בעיני חבריו לרעיון והן בעיני מתנגדיו האידאולוגיים הוא היה אהוב ומוערך על יושרו העמוק ומסירותו לאידאלים בהם האמין – ובעיקר עבור האומץ חסר הגבולות ללכת נגד הזרם, נגד מה שמכונה "הרחוב", נגד הלכי הרוח השולטים והמקובלים. כך בכל נאומיו הפומביים, כך במאמריו הפובליציסטיים בעיקר ב"אונזער צײַט" ו"אונזער שטימע" ובמיוחד ב"לעבנס-פֿראַגן" – כתב-העת אותו ייסד וערך במשך עשרים שנה, והפך אותו לגורם חשוב מאוד בעיתונות היהודית-סוציאליסטית.

בדרך כלל אנשים אינם אוהבים עקשנים. אבל י. ארטוסקי היה אהוב דווקא בשל עקשנותו, בשל אחיזתו העקבית, בשל חוסר מוכנותו להתפשר – אם הפשרה באה על חשבון המצפון, על חשבון ערכי המוסר שהיו מקודשים עבורו. אצל י. ארטוסקי היו המוסר והרעיון זהים זה לזה, קשורים הדוקות. את האידאלים שלו מדד אך ורק על פי מידת טהרתם המוסרית – ומשום כך דחה מעליו כל אופורטוניזם בלתי מוסרי. וכאדם שעמד היטב על הקרקע הוא היה ראליסט; אך באותו זמן כאידאליסט נלהב וכחולם מעודן האמין בהגשמת חלומותיו והאידאלים הסוציאליסטיים של כולנו בעתיד. הוא מאמין אדוק בסוציאליזם ובכל מאודו בונדיסט מסור.

עם ניסיון עשיר של פעיל מפלגתי-חברתי, וכמי שהקשיח עקב הניסיון המרים של חייו היה י. ארטוסקי אדם חד-אבחנה וחבר מסור לחבריו. ביומן שכתב בזמן ביקור בבואנוס איירס בשנת 1958 (במסגרת מסעו בדרום-אמריקה) אנחנו קוראים:

"14 ביוני, שבת. מוקדם בבוקר בא אלי אברמלה דיין. הוא במקור מגרודנה. לא התראיתי איתו כבר 35 שנים. שוחחנו, נזכרנו בשנים שעברו, כאשר ישנו יחד במיטה אחת. אשתו היא אחותה של פייגלה צגלניצקי מביאליסטוק. כמה זכרונות!… אלה היו השנים הטובות ביותר שלי, כמה רומנטיקה היתה בנו אז! דמעות פשוט עומדות בעיניים…"

במלים פשוטות אלה ללא סנטימנטליות מיותרת ביטא י. ארטוסקי את הקשר העמוק שלו לחברים משנות האמונה הרומנטית. אבל את אמונתו באדם לא איבד גם לאחר מכן, על אף כל החוויות הקשות והאכזבות, בדיוק כפי שלא איבד את החמימות האינטימית שלו, את צניעותו הכנה ואת אמונתו בעתיד צודק.

פרשת חייו של י. ארטוסקי מכילה בתוכה את הפסיפס הפנטסטי שבו שלובים יחד הגורל הטרגי של דורו עם האופי המופלא של אישיותו המיוחדת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s