לא מתה, לא קמה לתחייה / גלי דרוקר-ברעם / 2011

מוסדות שעברו מן העולם | לא מתה, לא קמה לתחייה

בית ספר ביידיש בתל אביב

גלי דרוקר-ברעם

פורסם לראשונה ב'הארץ': 24.04.2011

תחילת שנות ה-80, שכונת רמת אליהו (ראשון לציון). פעמיים בשבוע היה מגיע מיניבוס צהוב ואוסף כמה ילדות וילדים. היום אוספים מיניבוסים כאלה ילדים חרדיים ל"תלמוד תורה", אבל אז אסף המיניבוס ילדים חילוניים לבית ספר של אחר הצהריים ללימוד יידיש, ב"ארבעטער רינג" (חוג עובדים), הסניף התל-אביבי של ארגון ה"בונד".

המיניבוס הזה הגיע משכונות דרום-חולון, עבר דרך רמת אליהו והמשיך לשכונות הצפוניות של ראשון לציון. לילדים לא היה כמעט דבר במשותף: הם היו בנות ובנים בגילים שונים, מגן הילדים ועד אמצע בית הספר היסודי; חלקם היו דור שני להגירה, חלקם דור שלישי, הוריהם וסביהם באו מארצות שונות. רובם ממוצא מזרח-אירופי (בעיקר פולין ורומניה), אבל היו גם ילדים ממוצא מרוקאי, מצרי ובוכרי. חלקם (כמוני) גרו בשכונות מהגרים, בשיכונים, וחלקם בשכונות "טובות" יותר, בבתים פרטיים. אך כולם נסעו יחד לתל-אביב, ללמוד יידיש, פעמיים בכל שבוע.

"בית הספר" היה למעשה כיתת לימוד אחת שנמצאה בחלקו האחורי של בית "ארבעטער רינג" ברחוב קלישר 48. בכיתה היו שני טורים של שולחנות מעץ, לוח ומורה. למורה שלנו קראו רבקה רייך. ישבנו בכיתה לפי הגיל: הקטנים ביותר ראשונים והגדולים ביותר מאחור. בתחילת השיעור היינו משוחחים מעט ושרים, כולם ביחד (למשל "אויפן וועג שטייט א בוים", "על הדרך עץ עומד" של איציק מאנגר). אחר כך היתה "לערערין רבקה" (המורה רבקה) מחלקת משימות לכל כמה ילדים ברמה שלהם, מתוך ספרי הלימוד. הספרים הללו חוברו ונדפסו במרכזי תרבות יידיש בניו יורק ובבואנוס איירס ונשלחנו אלינו משם. המורה היתה עוברת בינינו, עוזרת ומתקנת. אחר כך היתה הפסקה, שבה יכולנו לצאת מהכיתה לשאר החדרים של המועדון. באולם הקריאה ישבו אנשים מבוגרים, נשים וגברים. הם דיברו ביניהם, לא הבנתי על מה, אבל אני זוכרת את הערנות והלהט, ההומור והצחוק.

בכל פורים היינו מציגים קטעים מתוך ה"מגילה" של איציק מאנגר. מהבימה יכולנו לראות ממנה את הקהל הרב שבא לצפות בהצגה, אבל לא יכולנו לצפות, שכמו בשיר ההוא של מאנגר, בתוך שנים ספורות יתעופפו כל האנשים שגדשו את האולם, וגם אנחנו, לכל רוחות השמים, ואפילו בית הספר הזה, שפעל במשך כשלושה עשורים, יחדל מלהתקיים.

מה עשו בישראל, בתחילת שנות ה-80, בית הבונד ובו הכיתה הזאת, עם השירים והספרים ביידיש? רבים חושבים שתנועת הבונד ושפתה – יידיש – עברו מן העולם בשואה. אך למעשה, הטענות על "מותה" של היידיש ותרבותה ליוו אותן כבר מראשיתן. בשנה אחת, 1897, הוקמו שתי תנועות יהודיות חילוניות ומהפכניות. האחת היא הציונות, שהוכרזה בבזל בקונגרס הציוני הראשון. השנייה, היא תנועת הפועלים היהודית, שקמה בווילנה ונקראה "אלגעמיינער יידישער ארבעטער-בונד פון ליטע, פוילן און רוסלאנד" (ברית הפועלים היהודית הכללית של ליטא, פולין ורוסיה), או בקיצור: בונד.

חברי התנועה נאבקו על תנאי עבודה הולמים לפועלים היהודים ונגד אפלייתם וניצולם. מאחר שהיו סוציאליסטים וקוסמופוליטים, כלומר אנטי-לאומיים, התנגדו לציונות. לב פעילותם של חברי הבונד היה חברתי-כלכלי: הם הקימו קואופרטיבים ואיגודים מקצועיים, וגם נאבקו על השכלת הפועלים. הם קידמו השכלה יהודית חילונית ואת לימוד היידיש – שפתם של הפועלים ובני משפחותיהם. הם הקימו ספריות ומועדוני תרבות, בתי ספר ששפת הלימוד בהם היתה יידיש (ציש"א), סמינר להכשרת מורים, ארגון ילדים (סקי"ף) ותנועת נוער (צוקונפט, עתיד).

גלי ההגירה ההמונית ממזרח אירופה נשאו את חברי הבונד ליבשת אמריקה, לצפונה ולדרומה, לאוסטרליה, לדרום אפריקה וגם לארץ ישראל. ב-1951 קם בתל-אביב תא של תנועת הבונד, שנקרא "ארבעטער רינג". הארגון התפתח במהירות וקבוצות נוספות הוקמו ברחבי הארץ, ובמסגרתן קואופרטיבים מקצועיים לחברים עולים (בתחומים: נגרות, דפוס, טווייה, תפירה). נאמן למסורת הבונד ממזרח אירופה, התרכז הארגון גם בפיתוח הצד התרבותי: נוסד ירחון תנועתי, "לעבנס-פראגן" (שאלות חיים) המתקיים עד היום, נערכו ערבי תרבות, קורסי ערב למבוגרים, הוקמה מקהלה, וכן בית הספר של אחר הצהריים ללימוד יידיש ותרבותה לילדי עולים (לא רק ממוצא מזרח-אירופי). לאורך שנות ה-50 וה-60 התקיימו גם מחנות קיץ ביידיש לילדים. כל הפעילויות הללו מומנו על ידי חברי הארגון מישראל ובעיקר מתרומות שנשלחו מעבר לים.

ברחוב הישראלי לא היתה ליידיש תדמית חיובית, ומדינת ישראל הרשמית כמעט לא תמכה ביידיש ובתרבותה החילונית בעשוריה הראשונים. הדבר לא הפריע לחברי הארגון להמשיך בפועלם. ב-1959 אף ניסה הבונד להפוך מארגון למפלגה. במצעה של מפלגת הבונד הישראלית ניכר שילוב ייחודי של האידיאולוגיה הבונדאית המסורתית עם המציאות העולמית, היהודית והישראלית החדשה: שוויון זכויות לכל אזרחי המדינה, ללא הבדל גזע, דת, לאום, עדה ושפה; ביטול הממשל הצבאי ביישובים הערביים; הפרדת הדת מהמדינה והנהגת חוקים אזרחיים חילוניים; ביטול הצנזורה על העיתונות; השוואת התנאים של יידיש ותרבותה לתמיכה שממנה נהנתה התרבות העברית, הנהגת לימוד יידיש וספרותה בבתי ספר ועוד. מפלגת הבונד, כמו מפלגות עולים נוספות שהתמודדו בשנה זו (לרבות מפלגתו של דוד בן הרוש, ממנהיגי אירועי ואדי סאליב בחיפה), לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה.

רבים נוטים לראות במשפט אייכמן אירוע ששינה את יחסה של החברה הישראלית אל ניצולי השואה הרבים שחיו בקרבה. אם אכן התרחש שינוי כזה, הרי שהוא התקיים בממדים מצומצמים בלבד: היחס אל היידיש ותרבותה נשאר כשהיה, הן מצד החברה הישראלית והן מצד הממסד. ב-1961, בעיצומו של המשפט, החליטה המדינה לתמוך במוסדות החינוך החרדיים שהתנהלו ביידיש, אך לא במוסדות החינוך החילוניים שהתנהלו בשפה זו (ישראל בחרה משום מה לראות בחרדים נציגיה האותנטיים היחידים של התרבות שאבדה; עד כדי כך השתרש זיהוי מוטעה זה, שהיום רבים משוכנעים באמיתותו). החלטה זו גזרה במידה רבה את גורלם של מוסדות החינוך והתרבות היהודיים-החילוניים ביידיש. בשנות ה-70 וה-80 הם התכווצו והתמעטו.

עובדות אלה מאירות באור חדש את כיתת הלימוד בבית הספר של אחר הצהריים בתל-אביב, שזכיתי ללמוד בה יידיש פעמיים בשבוע, בתחילת שנות ה-80. בעיקר מפריכה הכיתה הזאת את הטענה על "מותה" של תרבות יידיש בשואה, או על "תחייה" שלה בשנים האחרונות. שימוש במונחים השאולים מעולם הטבע באשר לתופעה תרבותית מטשטש את המציאות: יידיש ושאר השפות היהודיות הן אוצרות תרבות, ירושות רבות ערך. אין להן חיים (או מוות) כשלעצמן, אלא במידה שאנו בוחרים, כיחידים וכחברה, לחיות אותן: ללמדן בגני ילדים, בבתי ספר ובתיכונים, באוניברסיטאות, להמחיזן בתיאטרון, בשירה ובספרות, לשמרן כיאות בספריות ובארכיונים כדי שתהיינה נגישות לדורות של אנשי ספר ומחקר. אדם המתכחש לתרבותו ולאוצרותיה אינו יכול להמיתם; הוא רק הופך עצמו לאדם עני. ועני, כך שנו רבותינו, חשוב כמת.