פועלי כל העולם, וגם העולם היהודי / יהודית באומל / 2005

פועלי כל העולם, וגם העולם היהודי

עיונים בסוציאליזם היהודי
אסופת מאמרים
משה מישקינסקי. מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון,
הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל-אביב,
מכון גוטאיינר לחקר הבונד ותנועת הפועלים היהודית, אוניברסיטת חיפה, תשס"ד, 413 עמ'

יהודית באומל

פורסם לראשונה ב"הארץ" 07.03.2005

אנשים נולדים בתאריך מסוים, אך יש הטוענים כי ניתן לספור את תחילת חייהם תשעה חודשים קודם לכן, ובתרבויות מסוימות גילו של אדם אכן נחשב משנת "התהוותו" ולא משנת הולדתו. על אחת כמה וכמה נכון הדבר ביחס לתנועות פוליטיות, שיש להן בדרך כלל מועד הקמה רשמי, אך תהליך היווצרותן עשוי להקדים את התאריך הרשמי בשבועות, בחודשים ולעתים קרובות אף בשנים. בלי להבין את מה שהתרחש בתקופת ה"קדם", קשה לעתים להבין את היצירה שבאה לעולם לאחר מכן. היסטוריונים טובים נוטים איפוא לחפש אחר השורשים של כל תהליך, תנועה ואירוע, כדי להבין את מלוא משמעותם ולמקם אותם בתוך ההקשרים ההיסטוריים והתרבותיים הרחבים יותר.

כך עשה משה מישקינסקי, אחד החוקרים הבולטים בתחום הסוציאליזם היהודי ותנועת הפועלים היהודית, שהלך לעולמו לפני כשש שנים. בשונה מרוב החוקרים, מישקינסקי לא ראה את תחילת ההיסטוריה של ה"בונד", הגוף היהודי-הסוציאליסטי שקם ברוסיה במקביל לתנועה הציונית, אך התנגד לה בתוקף ואימץ גישה שונה לחלוטין לפתרון המצוקה היהודית בגולה, בשנת 1897, כמקובל, אלא חקר את עשרים השנים ויותר שבהן קרם הרעיון עור וגידים בטרם הפך לתנועה של ממש.

ההיסטוריה האישית של מישקינסקי מרתקת לא פחות מתולדות הגופים שחקר. מישקינסקי, יליד ביאליסטוק ובנו של רב, התחנך תחילה בישיבת מיר, ואחר כך מרד בדת והמשיך את לימודיו בבית ספר "תרבות". בשלב זה כבר נמשך לאידיאולוגיה הקומוניסטית, וכשעלה ארצה המשיך את לימודיו באוניברסיטה העברית ונעשה חבר בחוגו של שמואל אטינגר, שריכז סביבו סטודנטים קומוניסטים. הצעיר המשיך את קשריו עם המפלגה הקומוניסטית עד ל"משפטי הרופאים" בראשית שנות החמישים; בגללם עזב את המפלגה ושינה את השקפת עולמו. מכאן ואילך נשאר מישקינסקי איש תנועת העבודה הציונית ומקורב למפ"ם, אך לא קיבל על עצמו כל תפקיד פוליטי פעיל. מישקינסקי סיים את לימודיו באוניברסיטה העברית והיה מהמרצים הראשונים שעברו ללמד באוניברסיטת תל-אביב. בין מחקריו הבולטים נמצא הספר הקאנוני על ראשית תנועת הפועלים היהודית ברוסיה, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

הספר שלפנינו הוא אסופת מאמרים שכתב מישקינסקי במשך עשרות שנים, שהחוט המקשר ביניהם הוא הסוציאליזם היהודי. בין הנושאים הבולטים בעשרים פרקי הספר: דיון ב"איגוד הפועלים הדרום רוסי" והפוגרום בקייב בשנת 1881; מחקרים על הסוציאליזם היהודי בהתגבשותו והאינטרנציונל; הסוציאליזם הפולני ו"שאלת היהודים" ערב ייסוד הפפ"ס (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית) והסדק"פ (המפלגה הסוציאל-דמוקרטית – כלומר המרקסיסטית – של פולין); עיון מרתק בוולדימיר מדם, שהיה מעמודי התווך של הבונד עד מותו בשנת 1932 בגיל 44; ניתוח המקורות הרעיוניים של תנועת הפועלים היהודית ברוסיה בראשיתה; בירור עמדת ה"נרודניה ווליה" ביחס לפוגרומים בראי ההיסטוריוגרפיה הסובייטית, ודיון ביחסה של תנועת הפועלים היהודית לתנועה הארצישראלית בשנות התשעים של המאה ה-19.

שני המאמרים הבולטים בקובץ עוסקים כל אחד באישיות מרכזית בהגות הסוציאליסטית – האחד בסוציאליזם בכלל והשני בסוציאליזם היהודי. הכוונה למאמר העוסק בוולדימיר מדם, "האיש בתנועתו", והשני במרקסיזם ובדימויו של מרקס בקרב חברי תנועת הפועלים היהודית. שני המאמרים, שפורסמו לראשונה לקראת אמצע שנות השמונים ובראשית שנות התשעים, משליכים אור לא רק על ההיבט הרעיוני והאינטלקטואלי של הסוגיה אלא על הפן האישי יותר – האדם.

ולדימיר מדם היה נציג מובהק של הדור השלישי של האינטליגנציה היהודית הסוציאליסטית-מהפכנית ברוסיה. מהמאמר עולה, כי בשונה מהדור הראשון, שעמד בסימן ניגודים חריפים מבחינת המתח בין האידיאלים האוניברסליים בלבוש רוסי לבין יחסו להווייתו הגשמית והרוחנית של העם היהודי, והדור השני, שהתאפיין בצירוף תיאורטי ואידיאולוגי של סוציאליזם מהפכני עם לאומיות יהודית תוך כדי התפשטות הסוציאליזם בקרב הציבור היהודי, הדור השלישי התאפיין בדיפרנציאציה מרחיקת לכת בתנועה הסוציאליסטית היהודית. בשונה מקודמיהם, לבני הדור הצעיר היתה חשיבות מכרעת לעובדת קיומה של תנועה סוציאליסטית מאורגנת וחזקה של פועלים יהודים, אשר גם יריביה נאלצו להכיר בה בתור גורם של ממש. הם מצאו בסביבתם-שלהם נושא להגשמה ולא נשאו עיניהם אל האיכר, ה"מוז'יק", כפי שעשו בני הדור הראשון.

בקרב בני אותו דור שלישי נשמר מקום מיוחד למדם. הוא בא מעולם אחר, בנם של בני זוג יהודים מתבוללים, שהוטבל בילדותו לכנסייה הפרבוסלאבית. שלושת אחיו ואחותו המירו את דתם ללותרניזם. בצעירותו שב מדם ליהדות בטענה ש"נכסף לחזור הביתה". יותר מכל השפיעה עליו הממשות התוססת של תנועת הפועלים היהודית, והשיבה אל היהדות התמזגה עם הצטרפותו לתנועת הפועלים היהודים.

מישקינסקי מספר כי מדם היה שונה מחבריו ב"בונד" בתכלית השינוי במראהו ובהתנהגותו, ועיתון ציוני בפולין אף כינה אותו בשם "הגוי". כמה אירוני איפוא שכעבור זמן היה זה דווקא מדם, האיש שבא מבחוץ, שעתיד היה להיחשב לתיאורטיקן של ה"בונד" דווקא בשאלה הלאומית. הוא נעצר, גורש מן האוניברסיטה בקייב ונאלץ לעזוב את רוסיה. הוא הגיע לשווייץ, שם הצטרף לקבוצות ה"בונדאיות" ונחשב שם כנואם מזהיר. בתקופת חייו האחרונה פעל מדם בוורשה, לשם הגיע לאחר מאסר ארוך. הוא היה אנטי ציוני מובהק ופעמים רבות בחייו התפלמס עם הציונות בחריפות רבה. עקב משבר בתוך הבונד נאלץ לעזוב את פולין ולהגר לאמריקה, אך גם שם נתקל בעוינות מצד מנהיגים יהודים בתנועת הפועלים שראו במהפכה הבולשביקית ובמשטר הסובייטי תקווה לעתיד היהדות, דבר שמדם התנגד לו נמרצות. בשל אי יכולתו למצוא את מקומו בהווה פנה מדם לעבר והתחיל לכתוב לפרנסתו. בין היתר כתב את האוטוביוגרפיה שלו, שהתפרסמה תחילה פרקים פרקים, ונתן לקורא תמונה של עולם יהודי מיוחד שכבר אז חדל מלהתקיים.

פרק מרתק נוסף בספר עוסק, כאמור, במרקסיזם ובדימויו של מרקס בתנועת הפועלים היהודית. ברוסיה הצארית החל המרקסיזם לתת את אותותיו בסביבה היהודית במחצית שנות השמונים של המאה ה-19 והגיע לשיא השפעתו במהפכה הראשונה ב-1917. הראשונים לשאת את בשורת המרקסיזם היו אנשי הבונד, אך גם קודם לכן שיקפו חוגי פועלי ציון במידה זו או אחרת אידיאולוגיה זו. בפרק הקצר אך המעורר עניין רב מצביע מישקינסקי על הגורמים שהביאו את בשורת המרקסיזם לתנועת הפועלים היהודית: ג' פליחאנוב, "אבי המרקסיזם הרוסי" וקארל קאוטסקי, שלאחר מותו של אנגלס נחשב כבר-סמכא ראשי במרקסיזם הבינלאומי.

מישקינסקי מראה את הדרך המפותלת שבה הגיע המרקסיזם דרך הסוציאליזם הרוסי היהודי לאנשי העלייה השנייה ומשם הלאה. ואין לדבר על "קץ האידיאולוגיות", מזהיר המחבר. אדרבה. בכל פעם שאנו חושבים שהעידן המרקסיסטי הגיע לקצו צפויה לנו הפתעה. בין אם כתיזה ובין אם כאנטיתיזה, מרקס עדיין נותן את אותותיו בקרבנו, גם היום.

מישקינסקי נפטר בעת עריכת הפרקים ומלאכת הסיום הועברה למערכת בת שלושה היסטוריונים. לשניים מבין עורכי הספר, הבולטים בידיעותיהם המרחיקות לכת בתחומים הנדונים בו, היה גם קשר אישי עמוק עם מישקינסקי. האחד הוא מתתיהו מינץ, שהיה במשך שנים ידידו של מישקינסקי וייחד אף הוא מקום נרחב במחקריו לסוציאליזם היהודי. השני הוא יוסף גורני, שהיה גם אחד מתלמידיו המובהקים ובדומה למינץ נעשה לאחר מכן עמיתו באוניברסיטת תל-אביב. שניהם הוסיפו מדבריהם לספר; מינץ חיבר מאמר על סוגיה שעומעמה בנבכי הפולמוס שבין הבונד לפפ"ס וגורני הקדמה אישית על המחבר שלא זכה להביא את ספרו לדפוס. חבל שגורני לא הוסיף גם הוא מאמר מדעי לספר, שהיה בוודאי סוגר את המעגל יחד עם מאמרו של מינץ והיה מעניק לקורא פרספקטיבה נוספת וייחודית על נושא אידיאולוגי חשוב שאת הדיו הרחוקים אנו מרגישים עד היום.

ספרה של פרופ' יהודית באומל, "גיבורים למופת: צנחני היישוב במלחמת העולם השנייה והזיכרון הקולקטיבי הישראלי", ראה אור בהוצאת אוניברסיטת בן-גוריון ושדה בוקר