שישים שנה לבונד הישראלי / בני מר / 2011

 

שישים שנה לבונד הישראלי | המילה האחרונה, ביידיש

הבונד הסוציאליסטי כבר שייך להיסטוריה היהודית: הוא הפסיד והציונות ניצחה. במלאת 60 שנה לסניף הישראלי שלו התכנסו חבריו בקלישר פינת נחלת בנימין בתל אביב, כדי לשוחח ביידיש על היידיש, ועל המסע העקשני שניהלו מעליית גג בווילנה ב-1897 ועד הלום

בני מר

פורסם לראשונה ב"הארץ" 20.7.2011

את הסיפור הזה צריך להתחיל מהסוף: מחגיגות ה-60 לבונד הישראלי ולביטאון שלו, "לעבנס פראגן" (שאלות החיים). צריך להתחיל מהסוף אף על פי שהוא לא טוב, ואפילו אין בו פואנטה, או מוסר השכל. אבל הוא סוף, ולו זמני, של סיפור שמתחיל בעליית גג בווילנה ב-1897 ונגמר בקומה הראשונה של הבית ברחוב קלישר פינת נחלת בנימין בתל אביב.

ב-25 במאי השנה התקבצו שם החברים האחרונים בהחלט של הבונד, ארגון שמנה בשיאו, לפני מלחמת העולם השנייה, עשרות אלפי חברים ותומכים, בעיקר בפולין, אבל גם במקומות אחרים בעולם. הקהל הזה, רובו בעשור התשיעי לחייו, מתאמץ להיפגש כאן, באולם של ה"ארבעטער רינג" (ברית העבודה), מדי שבועיים. הם יושבים סביב שולחנות ערוכים ומקשיבים בריכוז למקהלה ולהרצאה, כמעט תמיד ביידיש על יידיש.

לא בכדי דומה ההתוועדות החילונית הזאת למניין שהתקבץ בבית מדרש ביארצייט (יום זיכרון) של צדיק. אין לחברי הבונד אלוהים, אבל יש להם קדושים משלהם, וגם העבר התקדש ברבות השנים, והם מעלים את זכרו שוב ושוב. אולי משום כך יכול היה להתגנב לחגיגות ה-60 לבונד הישראלי אפילו חובש כיפה אחד, כי מהבונדאים – הסוציאליסטים החילונים הלוחמים – לא נשארו חברים רבים. הנציג העיקרי שלהם באולם הזה הוא יצחק לודן, עורך ה"לעבנס פראגן" זה 40 שנה: ג'ינג'י צעיר למרות 87 שנותיו ושערו הלבן.

זה בוקר יום רביעי רגיל בחוץ; עגלות הבדים של רחוב נחלת בנימין מאטות את התנועה ומגרות את הנהגים לצפור ולצעוק, אבל בבית הבונד שורר שקט חגיגי, ומהדהדות בו ברכות מכל רחבי העולם לעורך הביטאון. רגע של נחת והתרוממות הרוח, שמבקש לדחות את רגעי הדאגה הבאים, שיבואו עד המפגש הבא, בעוד שבועיים. אני עצמי הרציתי כאן, לפני כמה חודשים, וצריך לציין את העובדה הזאת לא (רק) כדי להשוויץ, אלא למען הגילוי הנאות, לאמור שאני מכיר את הקהל הזה היטב. העלייה במדרגות הישנות של הבית ברחוב קלישר נדמית לי כקיצור דרך אל העבר האבוד, והאולם האטום, המואר באור ניאונים, נשמר בעיני מחוץ לזמן הישראלי. אני מתאמץ להדביק את פער הדורות וללכת עם מאספי המנוצחים, כנגד המקום הזה, הצועד בדרך כלל במצעד צבאי בזחיחות של מנצחים. נכון, גם הדרך אל העבר חסומה ומסוכנת, וטבע העולם ששפות נכחדות בכל יום. ובכל זאת אני דבק באנשים הללו, שמתעקשים לשמור על ה"שפה שהוגלתה לגזירה", כמו שקרא לה אבות ישורון.

לכן הופתעתי לפני כמה חודשים לגלות בקהל של "ברית העבודה" צעיר (בן 40, אבל הרי גיל הוא מושג יחסי), שצילם את ההתרחשות בעניין רב. "זה ערן טורבינר", לחשו לי. אחר כך, כשהכרנו, הבנתי שגם הוא מתעניין בווטרנים. ב-2003 ביים סרט על ארגון השמאל הישראלי "מצפן", ואחר כך, ב-2006, את "מדריד לפני חניתה" – על הארצישראלים שהתנדבו לבריגדות הבינלאומיות הלוחמות למען הרפובליקה בספרד. בסרט הזה תפס טורבינר את הרגע האחרון שבו אפשר היה לדבר עם המתנדבים הללו, ממש לפני מותם. את סרטו החדש, "בונדאים" (בלי ה"א הידיעה ובלי שם התואר "האחרונים", כמו בסרט "המורדים האחרונים" של יעל קיפר ורונן זרצקי על גטו ורשה), החל לצלם לפני חמש שנים, וגם במהלכן מתו בינתיים רבים מהמרואיינים.

אבל טורבינר אינו מצטרף למקהלות המקוננים, מפני שהוא רואה בבונד בעיקר את הצד הסוציאליסטי. סרטו החדש, היפה והאלגי מאוד, נפתח בטקס האחד במאי 2006 ובשירת האינטרנציונל ביידיש. "החיבור הראשוני שלי אליהם היה בגלל היידיש", הוא מספר. "הם הזכירו לי את סבא וסבתא שלי, שבאו לפה בגיל מאוחר יחסית, והיו יושבים עם החברים בפארקים של בת ים, מדברים יידיש ושומרים על הנכד. שמעתי אותם והרגשתי אותם. אבל זו לא סיבה לעשות סרט. הסיבה היא הרעיונות הפוליטיים של הבונד. אחר כך, כשהכרתי את הבונדאים שראיינתי, כבר התאהבתי בהם.

"הנושא שלי, כמעט בכל הסרטים, הוא סוציאליזם עמוק ואמיתי, כזה שמצאתי בכתבי הבונד. כל המרואיינים בסרט הם קודם כל סוציאליסטים. הם מדברים סוציאליסטית, ורק אחר כך יידיש. אצלם הסוציאליזם הוא לפני הכל, גם לפני הזהות הלאומית היהודית. זהות כזאת היא דבר לגיטימי ומכובד, אבל היא לא המטרה העיקרית. המטרה היא שכל בני האדם יחיו חיים שווים, ראויים והגונים.

"במקרים של 'מצפן' ושל 'מדריד לפני חניתה' עשיתי סרט על המיעוט של המיעוט. הפעם אני עושה סרט על זרם מרכזי מאוד: בפולין של שנות ה-30, הבונד היה תנועה פוליטית משמעותית מאוד ברחוב היהודי. רוב השלושה מיליון וחצי יהודים בפולין לא דיברו עברית ולא היו ציונים. הם דיברו יידיש. זו שפת האם של סבא שלי, שהיה רצען, פועל פשוט. הבונד לא רצה לעשות סוציאליזם אליטיסטי של קבוצות אוונגרדיות. הוא הבין שצריך לפנות אל העם בשפתו, יידיש".

זו ארצנו

המוטיבציה הזאת אכן עמדה בראש מעייניו של הבונד כשנוסד, ב-1897 בווילנה, אז ב"תחום המושב" היהודי של האימפריה הצארית, שחיו בו כ-40 אחוז מיהודי העולם. הבונד הוא השם המקוצר של "אלגעמיינער יידישער ארבעטער בונד אין רוסלאנד, ליטע און פוילן" (ברית הפועלים היהודית הכללית ברוסיה, ליטא ופולין), ומטרתו היתה ליצור, כהצהרתו, "הסתדרות פועלים יהודית מיוחדת, שתנהיג ותחנך את הפרולטריון היהודי במלחמתו לשחרור כלכלי, אזרחי ופוליטי".

הבונד היה מהפכני מכל בחינה – ביחס לשלטון הצאר, למלחמת המעמדות וליהדותו החילונית – ובשנותיו הראשונות אכן התחבט בין החזון הסוציאליסטי ללאומיות היהודית, ונטה לסוציאליזם הטהור. ולדימיר מדם, מהוגי הדעות הראשונים של הבונד, ניסח את העמדה הניטרלית שלו: "אין אנו נגד התבוללות. אנו מתנגדים לשאיפה להתבוללות, להתבוללות כמטרה".

אבל כבר ב-1903 פרש הבונד מוועידת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, מפני שהתעקש על אוטונומיה יהודית. "שני רעיונות גדולים כלולים בפתרון שניתן על ידי הסוציאל-דמוקרטים האוסטרים לבעיה הלאומית", נכתב בעיתון הבונד "דער אידישער ארבייטער" (הפועל היהודי) בדצמבר 1899: "הראשון, שכל הלאומים שווים הם ושהפרולטריון מעוניין שתרבותו הלאומית, שפתו וספרותו ימשיכו להתפתח; רעיון שני: שיש להבדיל בין הלאום והארץ; לא רק עם שיש לו טריטוריה יכול לדרוש זכויות לאומיות. במקום הכלל הישן 'העם וארצו' נתקבל 'העם ותרבותו'".

בסופו של דבר, אחרי מחלוקות ופיצולים לשני הצדדים – הלאומי מימין והסוציאליסטי משמאל – גיבש הבונד את התפיסה שאין סתירה בין השניים: בחזונו יהיה כל עם ועם בן שווה במשפחת העמים. התנאי לכך: שלא יהיו עמים שווים יותר או פחות, כלומר ויתור על העיקרון היהודי המכונן של "אתה בחרתנו מכל העמים". בתוקף אמונתו החילונית ויתר הבונד גם על ארץ הקודש ועל שפת הקודש, ובחר ביידיש – שפתם של מיליוני יהודים בתחום המושב. מכאן נבעו ארבעת העקרונות שלו: סוציאליזם, חילוניות, יידיש ו"דאיקייט" (מקומיות), כפי שמעידה סיסמתו: "במקום שאנו חיים, שם היא ארצנו".

אחרי המהפכה הבולשביקית עבר גם הבונד מהפכה: הוא ורעיונותיו הוצאו בברית המועצות מחוץ לחוק, ואילו בפולין העצמאית, שהוקמה ב-1919, היה בפעם הראשונה לארגון חוקי, פחות או יותר. הבונד החל מיד בפעילות נמרצת בין יהודי פולין. הוא אירגן את האיגודים המקצועיים היהודיים, נאבק למען זכויות העובדים וטרח להפיץ השכלה מעמדית וכללית בקרב הפועלים וגם הפועלות, במסגרת הארגון המתקדם לנשים, "יאפ". אבל עיקר המאמץ כוון אל הנוער, דור העתיד של הריכוז היהודי הגדול והרבגוני ביותר.

בשיתוף פעולה עם ארגונים קרובים, הקים הבונד את רשת בתי הספר ציש"א, שנועדה להיות "אנטיתזה למסורת החינוכית הדתית היהודית", באמצעות חינוך חילוני וסוציאליסטי. בספרי לימוד ההיסטוריה החדשים (כולם ביידיש, כמו בשאר המקצועות) ניסו הכותבים "לשלב בין ההיסטוריה היהודית להיסטוריה הכללית. לעורר הזדהות עם גיבורים לאומיים בלי להיגרר ללאומנות", כדברי יעד בירן, שחקר את הנושא בעבודת מאסטר. באחד מספרי ההיסטוריה מתואר כך, למשל, שלמה המלך: "מה בעצם עשה המלך ברגיל? או שניהל מלחמות ודיכא עמים אחרים, או שלא ניהל מלחמה ודיכא את עמו".

את הרעיונות החינוכיים המודרניים ביותר ניסו פעילי הבונד ליישם ב"סנטוריום על שם מדם", שהוקם בעיירת קיט ליד ורשה. יצחק לודן, אז חניך הסנטוריום, כתב עליו כי "בבסיסו עמדה מטרה חינוכית ערכית אידיאולוגית: להיות מוסד יהודי בריאותי חינוכי שיבריא את גופו של הילד ואת נפשו וישמש דגם מופת של 'רפובליקת ילדים' דמוקרטית ושוויונית, המונהגת ומנוהלת בידי הילדים עצמם".

גלות פלשתינה

הבונד הצטיין גם במלחמה באנטישמיות בפולין: אירגן "הגנה עצמית", שביתות והפגנות מחאה המוניות, ונלחם בחוק המגביל את השחיטה הכשרה. הארגון העדיף אמנם לשתף פעולה עם מפלגות סוציאליסטיות לא-יהודיות – כמו המפלגה הסוציאליסטית הפולנית או מפלגות המיעוטים האוקראיני והבלרוסי בפולין – אבל בציבור היהודי נוצר הרושם שהבונד מייצג אותו. כך הצליח הארגון הרדיקלי הזה לזכות ב-1938 ב-40 אחוז מקולות היהודים בבחירות למועצות הערים הגדולות בפולין. "היהודים הרגישו שיש מי שלוחם למענם", אומר לודן. "הם מצאו בבונד אוזן קשבת, והיתה להם שפה משותפת איתו".

למרות המצוקה הקשה של יהודי פולין, במיוחד מאמצע שנות ה-30, נראה העתיד של הבונד ורוד-אדום. "הייתי בחור ישיבה בוורשה", מספר אהרן שפירא, בן 92, אחד מוותיקי הבונד המתראיין גם בסרטו של טורבינר ומתגורר היום בכרמיאל. "בבית הורי היה עוני גדול, ונאלצתי לצאת לעבוד. שם הכרתי עולם חדש ונלהב, ונעשיתי בונדיסט וסוציאליסט בגוף ובנפש".

שפירא הצטרף לקבוצת ארקדי, שאורגנה במיוחד כדי למשוך אליה אברכים. "זה היה העתיד: דמוקרטיה ואוטונומיה יהודית. נלחמנו על מחר טוב יותר. הודות לבונד נהייתי בן אדם. הדת הלכה ואיבדה אז מכוחה. היו אמנם הרבה דתיים בפולין, אבל הנוער החל להשתחרר מהדת ולהתחנך לחופש".

מכשול אחד, עיקש, עמד תמיד בדרכו של הבונד: הציונות. שני הזרמים הללו נולדו באותה השנה, 1897, והציעו פתרונות לאותה בעיה, אבל הם שנאו זה את זה כמו יעקב ועשיו. "הרעיון של הציונות – להביא להגירה של יהודים ולהקים בית לאומי בארץ ישראל – היה בעצם הרבה יותר רדיקלי מהרעיון הבונדאי של אוטונומיה יהודית במזרח אירופה", אומר יעד בירן. "לכן הציונות, כמו תנועות שחרור לאומיות אחרות, פנתה לתפיסה רומנטית של העבר, וליצור לפיה מכנה משותף חדש ליהודים. כדי לשלול את ההווה, הציונות היתה צריכה להפנים סטריאוטיפים אנטישמיים: לבקר את החיים המנוונים של יהודי מזרח אירופה, ולהציע גאולה לגלות הזאת. הסכנה היא שלאומיות רומנטית עלולה להידרדר לפשיזם; כי אם אנחנו טובים ומיוחדים, מותר לנו לעשות דברים כדי להגן על אותה זהות מופלאה".

המלחמה בין הבונד לציונות לא היתה כמובן רק אידיאולוגית, אלא מלחמה על הרוב ברחוב היהודי. כי אף על פי שיהודי פולין לא יכלו, או לא רצו, לעלות בהמוניהם לארץ ישראל, הם לא נשארו אדישים לאפשרות להגשים את החלום "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". בטקס לציון 60 שנה לבונד הישראלי קרא פרופ' דני גוטוויין לשלב בין שתי התנועות, אחרי ככלות הכל. ערן טורבינר, לפני הקרנת סרטו, התנגד בתוקף להצעה: "אי אפשר לשלב ביניהן כי הציונות מציעה פתרון אקסקלוסיבי והבונד מציע שוויון. הניצחון של הבונד הוא הניצחון של כולם, והניצחון של הציונות הוא הניצחון של עצמה וההפסד של האחרים".

ויקטור אלטר, מראשי הבונד בין שתי המלחמות, ביקר כאן ב-1924 וחזר לפולין עם דו"ח מפורט, שיצא לאור בספר "האמת על פלשתינה" (פרפראזה למסה של אחד העם "אמת מארץ ישראל"). אין ספק שאלטר רצה להוציא את דיבת הארץ, ואף על פי כן יש בספר הבחנות חשובות רבות, הרלוונטיות גם היום, כמו הקביעה שהבעיה הערבית היא החשובה ביותר בפלשתינה.

אלטר ביקר בפלשתינה בשעה שהיו בה 85 אחוז ערבים ו-11 אחוז יהודים, והוא השתומם והתקומם לנוכח הרצון הציוני להיות לרוב ולשלוט על הערבים. גם בשאלת הסוציאליזם האמין אלטר שבארץ הענייה אין התנאים הכלכליים הנחוצים למהפכה, ואפילו הקיבוצים דואגים רק לעצמם. הרי תמיד, הוא כתב, כשעומדת לפניהם השאלה, "מה חשוב יותר: ליצור 20 מושבות או להעמיד תנועת פועלים חזקה", הם בוחרים באפשרות הראשונה. אלטר מתח ביקורת כמובן גם על פניית העורף ליידיש: "איך יכול אדם להשיב ריקם את נתח ה'אני' שיש בשפת אמו?" והוסיף: "הם רוצים לשכוח לחלוטין את סביבתם הישנה; העיקר ליצור מעצמם אדם חדש". "בתוך זמן קצר", סיכם אלטר, "תהפוך פלשתינה לגלות רגילה", שהרי "הישועה היחידה האמיתית של שאלת היהודים היא הסוציאליזם".

דבק לאומי

התקווה הבונדאית להושיע את יהודי פולין באמצעות הסוציאליזם נכזבה עד מהרה. החל בספטמבר 1939 רדפו את הבונד הנאצים מכאן והסובייטים משם. מנהיגי הארגון, שברחו לברית המועצות, ויקטור אלטר והנריק ארליך, נכלאו ומצאו שם את מותם; מפקדי הבונד שנשארו בפולין השתתפו בהנהגת כמה מן המרידות (מארק אדלמן בגטו ורשה, למשל), ורוב תומכיו נספו בשואה.

"מה קרה לבונד?" חוזר אהרן שפירא על השאלה בקולו הכועס, היכול להישמע גם עצוב. "קרה מה שקרה לכל היהודים האחרים. כולם נרצחו. גם הבונדאים וגם הציונים. מרדכי אנילביץ' הציוני נספה יחד עם אברהם בלום הבונדאי. ומי שהיה בפלשתינה ניצל הודות לכך שהפילדמרשל מונטגומרי ניצח את רומל".

שארית הפליטה (פחות מעשירית מיהודי פולין לפני המלחמה), שניסתה לשקם את החיים היהודיים בפולין, נכשלה כישלון חרוץ. הפוגרומים של 46' עזרו לתעמולה הציונית והבריחו מהמדינה יהודים רבים, אל מחנות העקורים, בדרך לארץ ישראל. הבונדאים ניסו עדיין לדבוק בפולין, אבל ב-48', בפולין הקומוניסטית, שוב הוצא הבונד מחוץ לחוק.

הבונד הובס, הציונות ניצחה; מדינת ישראל קמה בעקבות השואה, אבל האם המנצח הוא גם הצודק? "הציונות נבנתה תמיד מאסונות", אומר לודן, וטורבינר מוסיף: "הלקח שלומדים בישראל מהשואה הוא שאנחנו לא יכולים לסמוך על אף אחד, ומוכרחים להיות חזקים. מכיוון שאנחנו הנרדף האולטימטיבי מותר לנו לעשות הכל. זה פחות או יותר מה שנתניהו אמר לא מזמן בקונגרס האמריקאי וזכה למחיאות כפיים סוערות. הלקח שלי, בעקבות הבונד, הוא מסר של שותפות. את הנאצים עצרו בעלות הברית, ולא התנועה הציונית, ומי שהפסיד בשואה זה לא רק העם היהודי, אלא כל העולם".

לו ההמונים, תקוות העתיד של הבונד, לא היו נרצחים בשואה, האם היה סיכוי לחזון הבונדאי? פרופ' אברהם נוברשטרן, חוקר של תרבות יידיש באוניברסיטה העברית ובן למשפחת בונדאים, מפקפק באפשרות הזאת: "הטענה שהשואה אשמה בחורבנו של הבונד היא חצי אמת. הרי בונדאים רבים הגיעו לאמריקה או למקומות אחרים שהשואה לא פגעה בהם, ובכל זאת הבונד לא זכה שם להמשכיות.

"היה בבונד כשל מערכתי שהשואה החריפה אבל הוא היה קיים כבר לפניה. הכשל הזה קשור למימוש האוטופיה: מה יבטיח את קיומו של העם היהודי בעתיד הסוציאליסטי, שבו כולם יהיו שווים? גם הבונד ניזון מאסונות. כל עוד היתה מצוקה בפולין, הוא יכול היה להציע פעילות משותפת לשיפור המצב. אבל קרוב לוודאי שאילו פולין היתה מתנקה מהרעל האנטישמי ומתפתחת למדינה ליברלית, היה מתחולל בה תהליך של אינטגרציה והתבוללות, כמו בארצות ההגירה החופשיות. אחרי שמצב היהודים השתפר, לבונד לא נשאר מרחב מחיה. אני זוכר את ההתכנסויות לכבוד הבונד בבואנוס איירס. המשתתפים, כולם בורגנים בחליפות ועניבות, היו שרים ביחד את המנון הבונד, הנפתח במילים: 'אחים ואחיות לעמל ולמחסור'. בעניין הזה הם לא היו שונים מאנשי מפא"י ששרו את האינטרנציונל.

"הבסיס המשותף בעיני הבונד היה היידיש, על כל התרבות שמשתמעת ממנה. אבל הוכח ששפה לא יכולה להיות דבק לאומי של מיעוט, בוודאי לא בחברה סוציאליסטית. בחברה כזאת אין גם מקום לחילוניות יהודית, שיכולה להתקיים בגולה רק דור אחד. ועל אחת כמה וכמה שהבונד לא יצר גרסה של סוציאליזם יהודי, כזה שמושתת למשל על חזון הנביאים".

חסרים דוברי עברית

בעיני רבים מן הבונדאים שניצלו בשואה, הקיץ הקץ על עתיד יהודי-חילוני-סוציאליסטי. האופטימיות של שפירא, למשל, שהאמין לפני המלחמה כי מעברו מבית המדרש אל הבונד מייצג את תנועת ההמון, נהפכה לפסימיות מוחלטת: "אחרי המלחמה נהיתה מגיפה של דת. ריבונו של עולם שוב ניצח. אותו ריבונו של עולם שראה שישה מיליון יהודים נרצחים, אחרי הכל נהיה שוב בעל הבית. נו, לך תבין את העולם".

ואף על פי כן, אומר לודן, "אחרי השואה והקמת המדינה הכיר הבונד שישראל היא גורם חיובי, כמקום מקלט ליהודים". לכן, אולי גם באין ברירה, באו לפה הוא וחבריו. בעקבותיהם הגיע מפאריס יששכר ארטוסקי, עורך העיתון הבונדאי "אונדזער שטימע", שסיפר לימים, ב-66', כי בישיבת הבונד בבריסל ב-49' הוחלט "להיענות לפניית החברים מישראל להקים בה ארגון בונד. ומאחר שהשתייכתי לבונדיסטים ה'פרו-ישראלים', הוצע לי להוביל בה את הפעילות. קיבלתי את ההצעה ברגשות מעורבים. החלטתי לנסוע לשנה, כתייר, אבל בבואי לפה בסוף 50' נרתמתי מיד לעבודה, וכך נשארתי עד היום".

במאי 51', לפני 60 שנה, הוקם "הבונד הישראלי": עמותה לעזרה הדדית, שהקימה ירחון משלה "לעבנס פראגן", ספריית יידיש, מקהלה וחוג דרמטי. הבונד ניסה להמשיך גם בפעילויותיו החינוכיות, והקים מחנות קיץ לילדים ואפילו בית ספר משלים ביידיש, שעליו כתבה ב"הארץ" גלי דרוקר-ברעם (24.4.2011).

"אחת התכונות של הבונד היא המשפחתיות שהתפתחה בין חבריו במין אחוות נרדפים", אומר נוברשטרן. "אבל התכונה הזאת עמדה לו לרועץ בניסיון להרחיב את שורות החברים מעבר לבונדאים שלפני המלחמה. הם לא הצליחו לגייס תומכים חדשים ולא את בני הדור השני. הבונד נשאר בעיקרו של דבר תנועה של יוצאי פולין, והם המשיכו בפעילותם מתוך אינרציה ונוסטלגיה".

"אי אפשר לשפוט אותם", טוען יעד בירן. "בנסיבות הפוליטיות של מדינת ישראל הצעירה, פלא בכלל שהבונד הצליח להתקיים פה. פתאום, אחרי גל ההגירה של בונדאים רבים מפולין ב-57', נדמה היה ששוב יש סיכוי. הבונד רץ לבחירות לכנסת, אבל קיבל מעט מדי קולות (ראו מסגרת). הם דווקא רצו מאוד להתחבר למציאות הישראלית, אבל היו מודעים למצב". באחד המאמרים ב"לעבנס פראגן" כתב ארטוסקי: "אנחנו מרגישים מחסור קבוע בכוחות אינטלקטואליים, בדוברים, במרצים, בעיתונאים, בפעילים מתאימים… חסרים חברים דוברי עברית ואמצעים כספיים כדי לפעול בקרב הנוער, אף על פי שגם ביניהם פשטו האכזבה וההתנגדות למפלגות הציוניות".

יש תחושה שהבונד הישראלי היה מועדון סגור, צודק אבל לא רלוונטי למציאות החדשה. "האנשים האלה היו אמנם צודקים וערבים זה לזה, אבל גם רלוונטיים לישראל", עונה טורבינר. "כשעשיתי את הסרט על מצפן, נדהמתי לגלות שב-63' הם כתבו ביקורת על ההסתדרות ועל הבידוד של ישראל והתוצאות ההרסניות שלו. דברים כאלה אפשר למצוא ב'לעבנס פראגן' כבר בשנות ה-50, למשל שאין שלום בלי פתרון בעיית הפליטים, 'ומי כמונו היהודים יכולים להרגיש את הטרגיות של הבעיה'. או מאמר ב-67' שכתוב בו: 'בהחזקת השטחים לא נפתור שום בעיה. לא נגיע לשלום עם מדינות ערב ולא נחיה בשלווה לצד מדינות ערב. נהיה מדינה של כובשים וממילא גם נחדל להיות מדינה דמוקרטית'. הבונד אפילו תמך במאבק של המזרחים בוואדי סאליב".

אבל אם המאבקים האלה היו חשובים להם, למה הם כתבו עליהם למיעוט קוראים ביידיש, ולא לקהל הרחב, בעברית? "הרבה פעמים מבקרים את העיסוק ביידיש", אומר בירן, "ואומרים שהיא שפה סודית ומתנשאת של אשכנזים, והעברית מבטאת את השוויון בארץ הזאת. אבל זה בדיוק ההפך. הציונות דיכאה כאן את כל השפות, כדי ליצור את היהודי החדש".

"אנשים מתים, וגם שפות מתות. זה תהליך כואב אבל טבעי", אומר טורבינר. "האסון הוא איך שזה נעשה כאן. הציונות רצתה ליצור יהודי גיבור, והיום אפשר לראות איך הוא נראה: כובש, אלים ולא רואה את האחר ממטר. זה נכון גם ביחס ליידיש, וגם ביחס לפלסטינים ולעדות המזרח".

אבל יידיש בלי סוציאליזם מעניינת אותך? שלום עליכם למשל?

"היום יותר מעניין אותי רסאן כנפאני משלום עליכם".

זהות יהודית אחרת

בן גוריון אמנם לא התייחס לבונד כשאמר "בלי חירות ובלי מק"י", אבל התעלמות גרועה כידוע מהתנגדות. הבונד, לא פחות ממק"י ומחירות, היה אופוזיציה לציונות של מפא"י. לעתים נשמעת הביקורת שלו קרובה לזו של השמאל הציוני, כמו למשל המאמר האחרון של לודן ב"לעבנס פראגן" ממאי 2011 (בתרגום חופשי): "אפשר לראות בבירור כי מדינת ישראל נשרכת מדרך הדמוקרטיה. מבית היא מובלת לדרך ניאו-פשיסטית בגלל החוקים הגזעניים והמקארתיסטיים של 'ישראל ביתנו', ומחוץ היא מובלת לצונאמי פוליטי בידי בנימין נתניהו".

אבל הבונד אינו ציוני, והוא נשאר מחוץ למחנה כל שנותיו בישראל, בעמדה עקשנית של אלטרנטיבה לציונות. הסבים והסבתות, שהמבטא היידי מרכך כביכול את דמותם, מתמלאים עברה וזעם בסרטו של טורבינר כשהם מדברים על הקפיטליזם ועל הציונות. "אני לא ציוני. רחוק מאוד מזה", מהדהדת בסרט "בונדאים" הכרזתו של שדרן הרדיו מיכאל ויינאפל בן אברהם. "מהבונד למדתי את עקרון הדאיקייט (המקומיות)", אומר טורבינר. "נולדתי פה, אני ישראלי וזה המקום שלי. לכן אני נלחם על האופי שלו".

בירן, שגם הוא, כמו שפירא לפניו, תלמיד ישיבה לשעבר, מוסיף: "הבונד מציע אפשרות של זהות יהודית אחרת – תרבותית, חילונית, שוויונית – שלא מצאתי במקומות אחרים. ההזדהות איתו מאפשרת לי להיות יהודי בלי להתנצל או לערב את אלוהים, ולהיות לאומי בלי להזדקק למיתוסים רומנטיים".

האלטרנטיבה של הבונד אינה מושכת רבים מפני שהרעיונות שלו מורכבים: רוב הסוציאליסטים אינם מתעניינים ביידיש, ויידישיסטים אינם שם נרדף לסוציאליסטים. אולי זו הסיבה שלסרטיו הקודמים של טורבינר נמצאו בסופו של דבר תומכים, ודווקא "בונדאים" נופל בין הכיסאות. "התחלתי לעשות את הסרט ב-2006 ובקושי עכשיו גמרתי אותו. זה קשה וחונק, גם כי אנשים לא מבינים על מה אני מדבר, וגם כי לא השגתי שום תקציב משמעותי לסרט. אפילו ערוץ 1, שהוא הבימה הטבעית וההגיונית לסרט הזה, לא תמך בסרט. נהייתי עשיר בהיכרויות עם אנשים מיוחדים, אבל עני מרוד".

אחרי הרבה סיבובים, חזרנו לבסוף לרחוב קלישר ולדימוי של בתי הכנסת הישנים, שנשארו מבודדים בתל אביב הצעירה והחילונית של שנות ה-80 וה-90. והנה, צעירים נכנסים היום פה ושם לבתי הכנסת הזקנים הללו ומחדשים את ימיהם. אולי יהיו גם מי שיעלו ויבואו לבית הבונד? בסרטו של ערן טורבינר מכריז אהרן שפירא: "העם היהודי שהכרתי הולך ונעלם, אבל האידיאה הסוציאליסטית תתקיים והיא תנצח". ובכל זאת הוא מצטט, בסוף הראיון איתו, את דברי יצחק בשביס-זינגר בטקס קבלת פרס נובל, שהיידיש לא אמרה את מילתה האחרונה. ביחס למדינת ישראל ולסוציאליזם בה, שפירא אינו תולה תקוות רבות; מאז 45' אין הוא איש אופטימי, כאמור. ואף על פי כן חשוב לו לומר, בטרם ניפרד, את כל התורה הבונדאית-הישראלית על רגל אחת, ואולי את המסר הדחוף ביותר: "הלוואי שאזכה לשלום".*

bennym@haaretz.co.il

***

הצביעו רנ

פעם אחת ניסה הבונד את כוחו בבחירות לכנסת

ב-59' התמודד הבונד הישראלי בפעם היחידה בתולדותיו בבחירות לכנסת. שם הרשימה היה: איגוד סוציאליסטי "בונד", והאותיות רנ. רק 1,322 אזרחים הצביעו רנ, והבונד לא עבר את אחוז החסימה, שהיה 9,693 קולות. רשימות נוספות שלא עברו אז את אחוז החסימה היו, בין השאר: ליכוד יוצאי צפון אפריקה (8,199 קולות), מפלגה לאומית ספרדית (3,133), ספרדים ובני עדות המזרח (2,456) וסיעת תימנים (1,711).

ברשימת הבונד היו עשרה מועמדים בלבד:

1. פסח בורשטיין, מנהל קואופרטיב לטקסטיל

2. יששכר איכנבאום, עיתונאי

3. מנדל מירמוביץ, סנדלר

4. יחזקאל פרלשטין, סדר מכונה

5. חיים בביץ, נגר

6. ינטה וייס, תופרת

7. אברהם-יעקב רינקביץ, נגר

8. הנריק-חנוך דוסיאצקי, מכונאי

9. וולף פרלמוטר, פחח

10. בן-ציון אברהם צלביץ, אופה

שמונה מהמועמדים היו תושבי תל אביב, אחד (הסנדלר מירמוביץ) מחיפה ואחד (הפחח פרלמוטר) מרמת גן.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s