30 שנות בונדאי בארץ-ישראל / בן-ציון צלביץ' / 1952

פורסם בלעבנס-פֿראַגן, אפריל-מאי 1952
תרגם מיידיש: יעד בירן

 בארץ ישנם כיום כמה מאות בונדאים מאורגנים (בלי לספור את המאות העומדים עדיין מן הצד); הם מנהלים את פעילותם, הם הקימו את ספריית פרנץ קורסקי, הם מוציאים לאור את כתב-העת "לעבנס-פֿראַגן" החוגג עכשיו שנה לקיומו, ולעתים קרובות אני חושב על כברת הדרך שעברנו מהזמן שבו הגעתי לארץ לפני שלושים שנה.

באותה תקופה הגיע בונדאי לארץ ישראל רק לעתים רחוקות. בעיקר באו  לכאן ציונים ובני משפחותיהם, או יהודים דתיים שרצו לחיות את שנותיהם האחרונות בארץ הקודש. היישוב והנהגתו היו ציוניים. רבים אכן חשבו שהחיים בסביבה ציונית יהפכו גם אותי לבונדאי לשעבר. אבל כולם טעו. איך אומר החבר חנין? פעם בונדאי – תמיד בונדאי.

אני זוכר שבשנת 1919 בביאליסטוק, כשהבונד היה המפלגה הגדולה ביותר בקהילה היהודית – 15 מנדטים – ואני הייתי יושב-הראש בישיבה הראשונה של הקהילה, מנהיג מ"הפועל הצעיר" התפרץ בקריאת ביניים ואמר: "גם אתה עוד תיסע לשם", כלומר לארץ ישראל. השבתי לו אז: "ייתכן, אבל אם כן, אסע לשם כבונדאי ואנהל שם פעילות בונדאית".

ואף על פי כן לא היה זה קל להיות בונדאי בישראל באותה תקופה. על ניהולה של פעילות מפלגתית בונדאית לא היה בכלל מה לדבר, פשוט מפני שהיינו רק כמה אנשים בודדים שניתן למנות על האצבעות. משום כך הקדשתי את כל מרצי לפעילות המקצועית.

בבואי לתל אביב התייצבתי מיד לעבודה במקצועי כאופה והתחלתי לארגן את איגוד האופים, שהיה אז במצב ירוד לאחר כשלונה של שביתה בהנהגת פועלי ציון שמאל והקומוניסטים.

מצבו של הפועל במאפייה היה קטסטרופלי. עבדו אז 18-16 שעות ביום בעבור פרוטות. די להזכיר כי בשנת 1923, כאשר הודות ליוזמתי הצטרף איגוד האופים להסתדרות, ניהלנו שביתה למען… יום עבודה של 12 שעות. ב-1925 נאבקנו למען יום עבודה בן 10 שעות; ב-1926 – 9 שעות, ורק ב-1932 הוכרזה לראשונה שביתה שנמשכה חודשיים למען יום עבודה בן 8 שעות.

הודות ליוזמתי הונהגה גם כאן השיטה המסורתית, המקובלת באיגודי אופים בארצות אחרות, לחלוקת עבודה עם המובטלים. לכל אופה מובטל הובטחו 4-3 ימי עבודה בשבוע.

לעתים קרובות מאוד התקיימו השביתות נגד רצונם של מנהיגי ההסתדרות. יש לזכור שההסתדרות, שהוקמה כארגון המעמדי המקצועי של פועלי ארץ ישראל, כבר בשנים הראשונות נבדלה באופיה משאר התנועות המקצועיות בעולם. לנגד עיני ההסתדרות ומנהיגיה עמדה  מהרגע הראשון המשימה להגשים את האידאולוגיה הציונית, והם לא עסקו בהגנה על האינטרסים של הפועלים כשם שעסקו בעבודת הבנייה היהודית בארץ, בהקמת קיבוצים, קבוצות, קואופרטיבים, מפעלי בנייה, בתי-ספר, קופות חולים וכולי. ההסתדרות אף ניהלה מסע תעמולה למען "כיבוש העבודה", כלומר דחיקתם של הפועלים הערבים, לעיתים בכוח, מפרויקטים יהודיים. כל האמצעים היו הרי כשרים למען "מטרה לאומית קדושה" זו.

בשל אינטרסים לאומיים אלה ראו מנהיגי ההסתדרות לעתים קרובות בעין לא-יפה את שביתות הפועלים היהודים במפעלים היהודיים.

במועצת פועלי תל אביב, שבה יצגתי את איגוד האופים, יצא לעתים קרובות נציג "הפועל הצעיר" נגד שביתת בנאים בהצהירו ש"שביתה היא פגיעה קשה עבורנו ואין אנו זקוקים לה".

גישה זו של מנהיגי ההסתדרות אכן עוררה מורת רוח בקרב הפועלים והניחה את התשתית לאופוזיציות העתידיות בהסתדרות. האינסטינקט המעמדי הבריא של הפועלים, וכן הניסיון שהביאו עמם מהאיגודים המקצועיים בארצות אחרות גברו עם זאת על הגישה ה"לאומית" של מנהיגי ההסתדרות. והודות לכך יכול היה מעמד הפועלים הארץ-ישראלי לזקוף לזכותו לא פחות שביתות ממעמד הפועלים בארצות אחרות. שורה של שביתות נקטו באמצעים חריפים מאוד וכללו אף פעולות טרור.

אכן, מנהיגי ההסתדרות נאלצו לעתים קרובות לעשות הנחות ליזמים בשל מצבה הכלכלי הקשה של הארץ; מפעלים רבים אף סובסדו בידי הסוכנות כדי להגן עליהם מפני פשיטת רגל.

איגוד האופים שמר זמן רב על אוטונומיה פנימית ביחס להסתדרות; משום כך יכולתי אולי כבונדאי להיבחר בשמו של האיגוד למועצת פועלי תל אביב, וכך יכול היה האיגוד כולו להיאבק על תנאים טובים יותר לחבריו.

גם אם באותו זמן לא יכולתי לנהל פעילות מפלגתית בונדאית, אף שבכל מקום הצגתי את עצמי בגלוי כבונדאי, הייתי צריך בכל זאת לקבל עלי את הנהגת המאבק הקשה למען זכויות היידיש.

יחסה של ההסתדרות ליידיש היה אז קיצוני בהרבה מאשר היום. המלה "יידיש" כלל לא הוזכרה, אלא רק "ז'רגון". לעולה חדש היתה זכות להשתמש ביידיש במשך שנתיים בלבד. בכל המקומות הציבוריים היו תלויות כרזות "דבר רק עברית", וביחס ליידיש נוצרה אווירה מורעלת. היו שהשתמשו אפילו בטרור פיזי הן נגד העיתון היידי היחיד אז "נײַוועלט", והן נגד פרויקטים של תרבות יידית והפצת השפה.

אני השתמשתי עם זאת בכל נאומי תמיד ביידיש בלבד, הן באיגוד והן במועצה. ולשבחם אני מוכרח להודות כי מנהיגי ההסתדרות השלימו עם כך לבסוף. פעם אחת נאלצתי לעמוד במחאה חריפה מאוד נגדי בשל היידיש. הדבר היה בשנת 1925, כשפרסמתי כיושב ראש איגוד האופים עלון ביידיש שהכיל דו"ח על פעילות האיגוד. אף ש-95 אחוזים מהאופים לא הבינו עברית ראתה בכך מועצת פועלי תל אביב פשע וביקשה להעניש אותי על "ההסתה הבונדאית". הם איימו להרחיק אותי למספר ישיבות ולבסוף "הסתפקו" בהחרמת העלונים.

מהעלון נותרו שני עותקים בלבד: אחד אצלי למזכרת והשני בארכיון ההסתדרות.

אגב, זמן מה קודם לכן כבר קיבלה מועצת פועלי תל אביב החלטה להרחיק אותי למספר ישיבות בשל הצעתי "החצופה" כי בשאלות הנוגעות להגירתם של פועלים יהודים מפולין תעמוד ההסתדרות בקשר עם המועצה הראשית של האיגודים המקצועיים שם. מאוחר יותר משכה המועצה את החלטת העונש. אך גם את ההצעה טאטאה מתחת לשטיח.

 ראשית הפעילות המפלגתית

עם הגעתו של זרם הגירה גדול יותר גדל גם מספרם של הבונדאים ואוהדיהם בארץ. הבאנו  אז לארץ את ה"פֿאָלקסצײַטונג"[1] שהופץ במאות עותקים במיוחד בימי שישי. נהגנו גם לערוך כינוסים תכופים יותר של הבונדאים, בעיקר בעניינים חשובים כגון חגיגות יובל, דו"חות מהבונד בפולין ועוד. ב-1927 ניסינו גם להתחיל בפעילות רחבה יותר על הקרקע המקומית.

ביוזמתה של קבוצתנו הקטנה, שכללה גם את החבר יוסף ברומברג (היום באמריקה), הוקם אז ארגון סוציאל-דמוקרטי, שהשתתפו בו מלבד הבונדאים גם החברים שאינם עוד עמנו – ד"ר מנדלברג, נציג לשעבר בדומה הרוסית השנייה, בן-אדיר, לשעבר תיאורטיקן של המפלגה הטריטוריאליסטית, החבר סגל, וכן כמה חברים מהאופוזיציה של "אחדות העבודה".

בבעלותו של הארגון היה אולם כינוסים משלו, אולם קריאה, והוא ארגן ערבי תרבות והרצאות ביידיש בכל שבוע. למעשה התנהלה שם פעילות בונדאית. באוקטובר 1927 ארגנו פגישה פתוחה בנושא "שלושים שנות תנועת הפועלים היהודית". כ-400 אנשים מילאו את האולם; יושב הראש היה מנדלברג, והנואמים היו בן-אדיר ואני הקטן. הפגישה הזכירה את ההתכנסויות הבונדאיות של פעם בפולין.

ב-1942, עם בואה של קבוצת פעילים בונדאים שנחלצו מרוסיה, גדלה הקבוצה הבונדאית בארץ. מנינו אז למעלה מ-50 חברים. אז כבר קיימנו התכנסויות מפלגתיות רגילות; נבחרה ועדה שניגשה לפעילות אקטיבית יותר. הקבוצה הוציאה אז לאור עלון חודשי ביידיש ובפולנית; בסך הכל ראו אור 12 גיליונות. הפעילים ארגנו אז שורה של אירועים לציבור הרחב שהוקדשו למרד הגטו, לזכר ארליך ואלטר, י"ל פרץ ואחרים.

תשומת לב מיוחדת הקדישה הקבוצה לסיוע לבונדאים שנותרו ברוסיה. הודות ליוזמתו של החבר ד"ר יז'י גליקסמן (היום באמריקה) הוקם כאן אגף של ועדת הפועלים היהודים שעסק במשלוח סדיר של חבילות לרוסיה. כמה מאות בונדאים וסופרים יהודים ברוסיה נהנו מחבילות אלה, שסייעו להם לעבור את התקופות הקשות.

בארכיון שלנו שמורים מאות מכתבי תודה מחברים אלה שגלו לסיביר ולמחנות ונהנו מהעזרה. חלקם נמצאים היום בישראל.

*

פרק מיוחד בפעילות הבונדאית מתחיל לאחר הקמתה של מדינת ישראל, אך הוא עדיין אינו שייך להיסטוריה.

הארגון שלנו גדל היום באופן משמעותי; הוא מציב לעצמו היום משימות גדולות יותר. אך הבה נכבד את זכרם של כל החברים אשר נשאו את האידיאל הבונדאי גם כאשר היו יחידים כאן בארץ; באידיאליזם שלהם ובעקשנותם הבונדאית הניחו את התשתית לארגון הנוכחי.

אנחנו, הבונדאים הוותיקים בארץ, שמחים לחגוג את השנה הראשונה לירחון שלנו. היינו נאמנים ונותרנו נאמנים לאידיאל שלנו, לעולם סוציאליסטי חופשי, לעם יהודי חופשי, ולחיים באחווה ובשלום של כל העמים יחדיו.

בשיחה שהתנהלה פעם בין בורוכוב לליטווק ז"ל, שאל בורוכוב את ליטווק: מה תעשה כאשר ארץ ישראל תהפוך למדינה יהודית? ליטווק השיב לו אז: אינני יכול לדמיין מצב שבו הבונד לא יהיה במקום שיהיו בו יהודים!

והבונד נמצא בישראל. הוא מפיץ כאן את האמת הישנה-החדשה שלו ואת רעיונותיו. הבה נאמין כי אמת זו ורעיונות אלה יפלסו לבסוף דרך ללבבות המוני הישראלים, מפני שהם האינטרסים האמיתיים של היישוב היהודי בישראל ושל העם היהודי.