בונדיזם במדינת ישראל / י. ארטוסקי / 1957

פורסם באונזער צײַט [1] 12-11, 1957
תרגם מיידיש: יעד בירן

אף על פי שמדינת ישראל קיימת כבר כמעט עשר שנים, עדיין קשה לומר שבתנועת הבונד התגבשה עמדה שלמה ביחס למדינה, וכן לתפקיד של ארגון הבונד בישראל ולמשימותיו. היו לכך כמה גורמים:

1. הקמת המדינה התרחשה בניגוד לחזון ולתפיסה האידיאולוגית של הבונד. הבונד מעולם לא שאף למדינה יהודית עצמאית. הוא ראה במאבק הציוני למען מדינה אוטופיה לאומנית ראקציונרית וניסיון מסוכן להסיט את ההמונים היהודים ממאבקם למען זכויותיהם הלאומיות והחברתיות בארצות מגוריהם. בונדאים רבים רואים משום כך במדינת ישראל תוצר של שאיפות ציוניות בלבד, ואלה אינן הולמות את נקודת המבט הבונדאית בשאלת היהודים.

2. מדינת ישראל קמה לאחר החורבן הנורא שעבר על העם היהודי בתקופת היטלר; רציחתו של שליש מעמנו ערערה את שיווי המשקל הנפשי של ההמונים היהודים. בתגובה לרצח היהודים בידי היטלר – תוך כדי אדישותו המוחלטת כמעט של העולם – הוחלשה בקרב ההמונים היהודים האמונה ברעיונות הומניסטיים אודות האנושות וגברו מאוד הלכי הרוח הלאומניים והציוניים.

3. בהשמדתה של יהדות פולין הושמד גם חלקו הפרולטרי המודע והמאורגן ביותר של העם היהודי. כתוצאה מהחורבן השתנה באופן רדיקלי המבנה החברתי-פוליטי של העם; גדל באופן יחסי חלקם של המרכיבים הבורגנים והזעיר-בורגנים, הנמשכים בקלות רבה יותר ללאומיות, לקלריקליזם ולציונות.

בתנאים כאלה אין זה פלא שהקמתה של מדינת ישראל עוררה בחלקים נרחבים של ההמונים היהודים בעולם מין פסיכוזה של שיכרון, שהפכה את המבט האובייקטיבי והחישוב הלוגי ביחס למדינת ישראל לבלתי אפשריים כמעט.

התנועה הציונית מעוניינת לשמור באופן קבוע על פסיכוזה זו ביחס למדינה בקרב ההמונים היהודיים. אך עבר די זמן ומדינת ישראל צברה די ניסיון על מנת שהבונדאים יוכלו לגבש עמדה עניינית ובהירה ביחס אליה.

 האם יש לזהות את המדינה עם הציונות?

אין ספק שללא המאבק הציוני וההתיישבות המעשית הציונית בארץ ישראל לא היתה יכולה לקום מדינת ישראל. כשקיבל האו"ם ב-1947 את ההחלטה להקים מדינה יהודית, היה זה מצד אחד תוצאה של המאבק שניהל היישוב היהודי בארץ ישראל נגד שלטון המנדט הבריטי, ומהצד האחר – תוצאת הלחץ של התנועה הציונית בעולם, בפרט באמריקה. עם זאת, אין גם ספק כי היתה לכך השפעה מועטה בלבד על האומות המאוחדות אלמלא היו מצטרפים לזאת שני עניינים נוספים: מטרותיהן המשותפות של אמריקה ורוסיה, ששאפו – הגם שמסיבות הפוכות – לסלק את אנגליה מפלשתינה, כמו גם רצונם של העמים לתת "פיצוי" לעם היהודי על רצח היהודים בידי היטלר ועל האדישות שגילו הם עצמם בזמן רצח היהודים המחריד.

מובן מאליו כי הציונים ראו בהקמת מדינת ישראל תוצאה של הציונות. הם ראו במדינה  אתחלתא דגאולה, תחילתו של התהליך להגשמת הפתרון הציוני לשאלת היהודים.

בשל זיהויה של מדינת ישראל עם הציונות נקטו בעבר חלק מהבונדאים עמדה שלילית כלפי המדינה. את התנגדותם לציונות העתיקו באופן אוטומטי למדינה. הם ראו מהתחלה במדינה גורם מזיק, קבעו מראש שמדינת ישראל תנוהל אך ורק על פי מדיניות ציונית, ואין שום סיכוי לשחרר את המדינה מההשפעות הציוניות.

את השגיאה שבעמדה זו ניתן לזהות מעצם העובדה שאין ביכולתה להשיב תשובה ברורה על השאלה: מה צריכים לעשות אם כן היהודים החיים במדינת ישראל ואינם מעוניינים לעזוב אותה או שאין ביכולתם לעשות זאת? איזו דרך מוצא קיימת בעבורם?

חלק מהבונדאים, המזהים את מדינת ישראל עם הציונות, הסיקו מכך מסקנה הפוכה בתכלית; יחסם למדינה חיובי וממילא הם רואים במנהיגים הציונים של ישראל נציגים טבעיים של המדינה ותומכים במדיניותם. הם רוצים "לסייע למדינת ישראל" – והם תומכים בקרנות הציוניות, הממלכתיות, ההסתדרותיות והמפלגתיות. הם רואים את האינטרסים של המדינה מבעד לפריזמה של מנהיגי המדינה הציונים. ומכיוון שהם עצמם אינם ציונים ושולט בהם פחד שייחשבו ל"שונאי ישראל" – הם ידידותיים יותר כלפי מנהיגי המדינה, ביקורתיים פחות ביחס אליהם, ופעילים יותר בתמיכתם במדיניות ההנהגה ובפעולותיה הכלכליות מאשר הציונים עצמם לעתים קרובות.

חברים אלה מוצאים "הכשר" לעמדה זו בכך שראשי המדינה הם "סוציאליסטים", אנשי מפא"י, החברה באינטרנציונל הסוציאליסטי. חברים אלה אינם מביאים בחשבון שבתמיכתם במדיניותם הציונית של מנהיגי המדינה הם תומכים במדיניות שבמהותה מזיקה למדינה, ושבתמיכתם בקרנות הציוניות הם עוזרים למעשה לחזק את התנועה הציונית המנהלת מדיניות המזיקה לאינטרסים של העם היהודי הן בישראל והן בעולם.

על בסיס אותה גישה מזדהה התעצבה בקרב חלק מהבונדאים אף רעיון "חלוקתו הגיאוגרפית" של העולם היהודי בין הבונד לציונות. לפי רעיון זה צריכה מדינת ישראל להישאר תחת שליטת המונופול של המפלגות הציוניות, והבונד לעומת זאת צריך לנהל את פעילותו אך ורק בארצות הגלות.

מחשבה זו פשטה את הרגל עוד בטרם תספיק להתעצב כראוי, וזאת משתי סיבות: ראשית, התנועה הציונית כלל לא חושבת לפרוש מפעילותה בקרב יהודי העולם. היא מחשיבה את הקהילות היהודיות בעולם כמאגר אנושי וכספי של מדינת ישראל. היא משתדלת משום כך לשלוט בכל המוסדות היהודיים בעולם ולהפוך אותם לעורף המדינה.

מהצד האחר, גם המחשבה על המונופול של הציונות במדינת ישראל התגלתה כשקרית. המפלגות הציוניות שולטות אמנם ברוב מניינה ובניינה של האוכלוסיה היהודית בישראל. קיימות עם זאת בישראל שורה של קבוצות לא ציוניות ואנטי-ציוניות, והן מקיימות בה פעילות. בקרב ההמונים מתגבר הייאוש מהציונות, ועד כה נהנתה ממנו באופן משמעותי המפלגה הקומוניסטית. בקרב הנוער הישראלי בא לידי ביטוי הלך-הרוח האנטי-ציוני במה שמכונה "כנעניוּת". השבועון המאויר הנפוץ בישראל, "העולם הזה", הוא אנטי-ציוני, אף שאינו מחזיק באידיאולוגיה חיובית ברורה. קיימות גם התארגנויות אנטי-ציוניות קטנות יותר כמו קבוצת "הכוח השלישי", הקבוצה הפציפיסטית וכולי.  כמו כן קשה להחשיב כציונית במובן המלא של המלה את קבוצת "איחוד", היוצאת בחריפות נגד המדיניות השוביניסטית והמיליטריסטית של הממשלה. מזה כמה שנים קיים גם הארגון הבונדאי, המגלה יחס חיובי למדינה ועם זאת נותר ארגון אנטי-ציוני מוצהר.

נכון שכל אותן התארגנויות לא ציוניות ואנטי-ציוניות אינן יכולות להתהדר בהשפעה גדולה במיוחד; ובכל זאת, אי אפשר לדבר עוד על מונופול של הציונות במדינה.

בקרב רבים מהבונדאים, במיוחד אלה המזהים את המדינה עם הציונות, נפוצה גם המחשבה שאם יש לארגון הבונד בישראל הצדקה לקיומו, הרי זה רק בשם המאבק למען יידיש ופעילות תרבותית יידית, ואילו את הפוליטיקה יש להותיר בידי המפלגות הציוניות. המחשבה הזו אינה רק שקרית, אלא גם אינה עומדת במבחן החיים.

אף שיידיש תופסת מקום חשוב בפעילותו של ארגון הבונד – והוא עושה למענה כל מה שיש ביכולתו – אין בכך כדי למלא את כל תחום פעילותו. בונדאים הם אנשים חיים; הם רואים את עצמם כאזרחים שווי זכויות של המדינה, ואין הם יכולים שלא לנקוט עמדה ביחס לבעיות החברתיות-הכלכליות והפוליטיות השונות של המדינה. הבונדאים מעריכים את הצדדים החיוביים של בניין ישראל אך אינם יכולים להסכים עם מדיניותה הבסיסית של הממשלה כמו גם עם העמדה הפוליטית של המפלגות הציוניות בארץ. על בסיס המציאות הישראלית השתכנעו הבונדאים שקיים פער פוליטי ואידיאולוגי עמוק יותר בין העמדה הבונדאית והעמדה הציונית לא רק בנוגע לבעיות העם היהודי בעולם, אלא גם ובעיקר ביחס לבעיות הנוגעות למדינת ישראל עצמה.

האם מדינת ישראל היא גורם חיובי?

בוויכוחים שהתנהלו בשורות הבונד לפני הקמת מדינת ישראל ואחריה, תפסה מקום חשוב השאלה: האם הקמת מדינת ישראל היא גורם חיובי או מזיק בחיי העם היהודי? אם לפני הקמת המדינה היה ויכוח זה מוצדק – גם בתנועה הציונית התנהל ויכוח דומה והיתה שם התנגדות גדולה להכרזת המדינה בגבולות תוכנית החלוקה – היום איבד ויכוח זה כל משמעות. המדינה קיימת, היא עובדה מוגמרת ואין אף אחד בעולם היהודי שעשוי להיות מעוניין באובדנה, משום שאין ספק כי במצב הנוכחי נפילתה של המדינה יהיה כרוך גם בהשמדה פיזית של האוכלוסיה היהודית בישראל. היום אפשרי ונחוץ ויכוח בנושא אחד בלבד: הכיוון הפוליטי והעמדה האידיאולוגית של המדינה.

מדינה, כמושג גיאופוליטי, אינה אלא מסגרת שבה מתעצבים החיים הלאומיים של העם. התפקיד החיובי והשלילי של המדינה תלוי במשטר החברתי-פוליטי השולט בה ובמדיניות שמנהיגי המדינה נוקטים.

למדינת ישראל יש אפשרות פוטנציאלית לשחק תפקיד חיובי חשוב בחיי העם היהודי. מדינה היא הצורה העליונה של ניהול עצמי לאומי, ולפיכך היא טומנת בחובה אפשרויות עצומות לארגון החיים היהודיים בארץ, לפיתוח התרבות הלאומית, לפרודוקטיביזציה של ההמונים היהודים ולחינוך הנוער ברוח לאומית. כקהילה מאורגנת באופן מדיני יש למדינת ישראל אפשרויות עצומות לעזור לחזק את החיים הלאומיים היהודיים בעולם.

הטרגדיה של מדינת ישראל טמונה בכך שבשל עמדתה הציונית היא אינה מנצלת את האפשרויות האלה, או שהיא מנצלת אותם באופן הפוך ומזיק.

ניתן לדמיין – ולשם הבהרה מותר לדמיין – איזה תפקיד חיובי היתה מדינת ישראל מגלמת לולא היתה מונהגת בידי כוחות ציוניים, אלא בידי כוחות בונדאים דמוקרטיים-סוציאליסטיים: איזה כוח היה הדבר נותן לשפה היידיש ולתרבותה, איזו תחייה לאומית-תרבותית היה הדבר מביא לקהילות היהודיות בעולם. ואיזה מראה אחר היה למדינת ישראל עצמה; באיזו דרך ארץ ואהבה היה מתחנך הנוער הישראלי ביחס לערכים הרוחניים-תרבותיים שנוצרו במשך הדורות בידי העם היהודי בתפוצות. מדינת ישראל היתה מרגישה כחלק מהעם היהודי הן מבחינה לשונית והן מבחינה רוחנית-תרבותית; היה שיתוף טבעי של ערכים תרבותיים בין ישראל והתפוצות.

גם בעיית השלום עם העולם הערבי היתה עומדת במקום אחר והיה קל יותר לפותרה. מפני שככל שבעיה זו קשה, אין ספק כי המכשול הגדול ביותר הוא חששן של ארצות ערב מפני ההתפשטות הטריטוריאלית הישראלית, הקשורה בעמדה הציונית הרואה את המדינה כפתרון הטריטוריאלי היחיד לשאלה היהודית. מדינה לא ציונית לא היתה נתקלת בקושי כזה. היא היתה מנהלת מדיניות אחרת ביחס לארצות ערב; היא לא היתה מחזיקה בעמדה מיליטריסטית, וממילא היתה מנהלת מדיניות של ריכוך היחסים בין ישראל והערבים ולא החרפתם. היא גם לא היתה מנהלת מדיניות של אפליה ביחס למיעוט הערבי בארץ, וגם דבר זה היה מסייע לקרב את השלום עם העולם הערבי.

התעכבנו באריכות על מה שהיה יכול להיות, אף על פי שהדבר נראה כפנטזיה – על מנת להדגיש בבירור את האפשרויות הגלומות במדינה וכדי להראות שלא המדינה כשלעצמה אלא ההנהגה הציונית של המדינה אשמה בכך שאותן אפשרויות לא מנוצלות או שהן מנוצלות באופן מזיק.

המאבק למען האידיאל של מדינת ישראל דמוקרטית-סוציאליסטית ולא ציונית, שתהיה חלק טבעי מהעם היהודי, שתסייע לחזק את העם היהודי בעולם ותנהל מדיניות של שלום ביחס לעולם הערבי – הנו בנפשה של מדינת ישראל. האם אידיאל זה יתממש? מי יודע. הבונדאים אינם יכולים בכל אופן לפרוש ממאבק זה כמו שאינם יכולים לפרוש מהמאבק למען עולם סוציאליסטי.

 האם ישנה אפשרות לשחרר את המדינה מהציונות?

לעתים קרובות נשמעת הטענה: איך ניתן בכלל לחשוב על שחרורה של מדינת ישראל מהאפוטרופסות הציונית? הרי הציונים הם אלה ששאפו להקמת המדינה ובלעדיהם לא היתה קמה כלל, המדינה התפתחה תחת הנהגתם. היא הוקמה מלכתחילה כמדינה ציונית, ומשום כך ההנהגה הציונית של המדינה היא המשך טבעי.

השגיאה בהלך רוח זה נובעת מחוסר הבנת המנגנון המעמדי של מאבק השחרור הלאומי בכלל ושל האופי המעמדי של התנועה הציונית בפרט.

בבחינת תנועות השחרור הלאומיות, במיוחד אלה הנאבקות למען עצמאות מדינית, אפשר לשים לב לכך שכמעט כולן מונהגות בידי קבוצות בורגניות וזעיר-בורגניות. כך היה ברוסיה הצארית, באימפריה האוסטרו-הונגרית, וברוב המקרים בארצות הקולוניאליות. מעמד הפועלים המודע נלחם אמנם גם הוא למען חירות לאומית, למען צורה משלו של חירות לאומית, לא למען עצמאות בעלת גבולות המפרידים בין מדינות, אלא למען בניית האימפריות והמעצמות על יסודות של פדרציות לאומיות כצעד לעבר עולם מאוחד פדרטיבית. זו היתה תוכניתן של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות ברוסיה ובאוסטרו-הונגריה, שחיו בהן מיעוטים לאומיים רבים. לנין גיבש את הרעיון כי לעמים ישנה הזכות להחליט על גורלם אפילו עד כדי התנתקות, אבל על מעמד הפועלים של עמים אלה לשאוף לכך שכל העמים יהיו מאוחדים פדרטיבית. הסוציאל-דמוקרטיה האוסטרית עיבדה תוכנית של אוטונומיה לאומית-תרבותית לעמים במסגרת המדינה המאוחדת. גם הבונד הישן נאבק למען אוטונומיה לאומית-תרבותית להמונים היהודים במסגרת הרפובליקה הרוסית הפדרטיבית.

למרבה הצער התגלה מעמד הפועלים כחלש מכדי לקבוע את מהלכה של ההיסטוריה האנושית. בראש תנועות השחרור הלאומיות עמדו קבוצות בורגניות ובעיקר לאומניות, שראו כמטרת השחרור הלאומי את הקמתן של מדינות נפרדות עצמאיות. כך קמו לאחר מלחמת העולם הראשונה רוב המדינות החדשות באירופה: פולין, ליטא, לטביה, אסטוניה ואחרות.

תנועת הפועלים המודעת מעולם לא ראתה בהקמת מדינות אלה פתרון אידיאלי לשאלה הלאומית. על מדינות אלה השתלטה במהרה הבורגנות ה"לאומית", שבדרכה ניצלה ודיכאה את המוני הפועלים, ואף השתמשה בצורות דיכוי לאומניות ביחס לעמים אחרים.

אם תנועת הפועלים הבינלאומית תומכת במאבקי השחרור הלאומיים של העמים הקולוניאליים, היא עושה זאת לא מפני שהיא מאמינה כי הקמתן של מדינות עצמאיות היא פתרון אידאלי להמוני העם בארצות אלה, אלא מפני שהיא מתנגדת לדיכוי לאומי כי היא מאמינה שלכל עם ישנה זכות לקבוע את גורלו בעצמו. ומפני שהיא מאמינה שהחירות הלאומית תחזק אצל המוני העם את תודעת האחווה הבינלאומית. אם העמים רוצים את העצמאות המדינית שלהם, חובתם של הדמוקרטים ובוודאי של הסוציאליסטים לכבד רצון זה.

אולם אין פירושו של דבר שכל מנהיגי תנועות השחרור הלאומיות, שהם ברובם מנהיגים בורגנים ואף ראקציונרים, חייבים להישאר לנצח בשלטון אותן מדינות, ועליהם להמשיך ולהחזיק במונופול על הכוח בעמים אלה. להפך: זוהי משימתה של תנועת הפועלים באותן ארצות לנהל מאבק נגד המנהיגים הבורגנים והראקציונרים. הסוציאליסטים צריכים אף להמשיך בשאיפתם לעולם פדרטיבי מאוחד.

לצד ההבדלים, שיש להביא בחשבון, מצבה של התנועה הציונית דומה. על פי אופיה המעמדי היא היתה תמיד ונותרה תנועה לאומית בורגנית. מעמד הפועלים היהודי היה תמיד ברובו הגדול אנטי-ציוני. הוא לא שאף למדינה יהודית עצמאית. הוא נאבק למען חירותו הלאומית והחברתית בארצות שבהן חי ובשיתוף עם הפועלים בארצות אלה. רק מרכיבים זעיר-בורגנים כמו בן גוריון ואחרים, שהיו תלושים לגמרי מהמוני העם, מסבלם וממאבקם, יכלו להרשות לעצמם לעזוב את מיליוני ההמונים ולנדוד לארץ ישראל בחלומם לבנות שם מדינה יהודית. רק מרכיבים כאלה, התלושים מהמוני העם היהודיים, יכלו להרשות לעצמם להחזיק ביחס מזלזל ולחוש שנאה כזאת ליידיש, שפתם של המוני העם היהודים. אפילו בהרכבהּ היתה התנועה הציונית תנועה זעיר-בורגנית. היא הורכבה בעיקר מגורמים בורגנים וזעיר-בורגנים, ודבר זה בא לידי ביטוי במאבק המעמדי שהפועלים היהודים ניהלו נגד הציונות כתנועה בורגנית.

אולם גם בתחום זה התקדמה ההיסטוריה בדרך שלא חפץ בה מעמד הפועלים היהודי. מעמד הפועלים – הן היהודי והן הבינלאומי – התגלה כחלש מדי ולא בשל דיו להיאבק באנטישמיות ובסכנה הפשיסטית.

כתוצאה מהאנטישמיות הורחקו חלקים גדולים של העם היהודי מהחיים הכלכליים, וחלק מהם נדד לארץ ישראל. אחר כך באו הפשיזם מגרמניה ובעקבותיו מלחמת העולם השנייה ורצח היהודים האכזרי. כתוצאה מכך גברו הלכי הרוח הציוניים בקרב ההמונים וגדלה ההגירה לישראל. היישוב בארץ ישראל גדל, ובסופו של דבר הניף את דגל המאבק נגד המנדט האנגלי ולמען עצמאות מדינית. המצב היה דומה למצבם של עמים אחרים שנאבקו למען עצמאותם המדינית. האם יוצא מכך שהתנועות הלאומיות שהובילו את המאבק למען עצמאות מדינית צריכות להישאר באופן קבוע בהנהגת המדינה? שמעמד הפועלים של המדינה צריך להישאר באופן קבוע תחת ההשפעה של האידיאולוגיה הלאומית של מנהיגיה?

בהגירה ההמונית הגיעו לישראל אלפי בונדאים ותומכיהם. הם אזרחי המדינה. ככאלה הם מעוניינים בטובתה של הארץ ובהתפתחותה. האם הם יכולים להסכים לעמדה האידיאולוגית של המדינה ולמדיניותה? האין זה תפקידם ההיסטורי לשחרר את המדינה מההשפעות הציוניות ולהיאבק נגד המדיניות הלאומנית והמיליטריסטית של הממשלה, נגד השימוש לרעה והניצול הקפיטליסטי, ולמען בנייתה של המדינה על יסודות סוציאליסטיים אמיתיים?

ברור כי המאבק לשחרורה של מדינת ישראל מההשפעות הציוניות כרוך בקשיים גדולים. המסורת הציונית התאזרחה היטב בחלק משמעותי של האוכלוסיה. לרשויות הציוניות אמצעים כבירים כדי להחזיק את ההמונים תחת ההשפעה הציונית. התעמולה והחינוך בבתי הספר הם גורמים רבי השפעה. מכשול חשוב הוא גם העובדה שבשל התנאים המקומיים בארץ, נושאיה המרכזיים של הציונות הן המפלגות הציוניות, מפא"י, אחדות העבודה ומפ"ם. הן מחברות יחדיו במלאכותיות את הציונות עם סוציאליזם ואפילו עם הקומוניזם. הן משפיעות על ההמונים באמצעות הלקסיקון הסוציאליסטי שלהן. מלבד זאת הן משפיעות גם באמצעים אחרים: בידיהן מצוי חלק גדול מהכוח הכלכלי בארץ; בידיהן מצוי החלק הגדול ביותר של התנועה הקיבוצית, ורשת עצומה של פרויקטים כלכליים המעסיקים עשרות אלפי שכירים. הן משתמשות בכוח זה כדי להשפיע על המוני הפועלים.

בראשיתן היו מפלגות אלה ארגונים זעיר-בורגניים המנותקים מהמוני הפועלים; פועלי-ציון ימין, פועלי ציון שמאל והשומר הצעיר. הם באו לארץ עם הרעיונות הזעיר-בורגניים-הרומנטיים שלהם בדבר בנייתה של מולדת לעם היהודי על יסודות סוציאליסטיים-קיבוציים. עם בואה של קבוצה גדולה יותר של מהגרים, הם קיבלו בסיס תמיכה רחב יותר. הם לא בנו מדינה סוציאליסטית, והמדינה פנתה לכיוון קפיטליסטי, אולם הם היו לגורם הכוח הקפיטליסטי בארץ, בפרט מפא"י. הם איבדו בכך הרבה מהרומנטיקה הסוציאליסטית הישנה; הם הפכו לעומת זאת לנושאיה המרכזיים של הלאומיות הציונית.

אבל בארץ מורגשות מגמות, העומדות כנגד מפלגות אלה ונגד הציונות בכלל. אין זה סוד עוד שהציונות חווה משבר אידיאולוגי וארגוני עמוק. הקמת המדינה טמנה בחובה קרע בין המציאות המדינתית לבין החלום הציוני. לא רק המוני העם היהודיים, אלא גם הציונים בעולם אינם מפגינים רצון לעזוב את ארצות מושבם ולהתיישב בישראל. לאחר עשר שנות קיומה של המדינה עומדת האוכלוסיה היהודית של ישראל על בקושי 14 אחוזים מהעם היהודי. הציונות ה"רדיקלית" של בן גוריון, שביקשה לראות במדינת ישראל פתרון מהיר לשאלת היהודים, פשטה למעשה את הרגל. ה"מתונים", ובפרט הציונים מחוץ לארץ, מוכנים לדחות את ה"פתרון" הזה בעוד עשרות ואפילו מאות שנים.

מהצד האחר, מדינת ישראל מורכבת יותר ויותר מגורמים שמעולם לא היתה להם שייכות למסורת הציונית. הם מגיעים היום לשני שלישים מאוכלוסית ישראל.

בארץ גדלה גם חוסר שביעות הרצון בקרב ההמונים הן מהמדיניות של הממשלה והן מההסתדרות ומהמפלגות הציוניות הסוציאליסטיות המשתפות פעולה עם הממשלה. האכזבה מהציונות גדלה. מחוסר שביעות הרצון ומהאכזבה נהנו עד כה, כפי שכבר נאמר, הקומוניסטים. הם היו עד כה המפלגה האנטי-ציונית היחידה בארץ וקיבצו סביבם את כל המרכיבים הלא מרוצים והמאוכזבים מהציונות. חסרה בארץ מפלגה לא ציונית דמוקרטית-סוציאליסטית, שתראה להמונים אלה דרך אחרת, דמוקרטית-סוציאליסטית. המשבר שחווה התנועה הקומוניסטית הכללית עובר גם על המפלגה הקומוניסטית בישראל. הדבר פותח אופקים חדשים לארגון  הבונד.

ארגון הבונד בישראל אכן חלש מאוד עדיין. הוא קטן במספרו. אין לו עדיין שורשים עמוקים בארץ. הוא חסר את האמצעים המתאימים כדי לנהל פעילות רחבה. הוא עדיין לא התעצב דיו מבחינה פוליטית. מבצע סיני הראה שהוא עדיין לא בעל עמידה פוליטית מספקת כדי לעמוד מול התעמולה הדמגוגית של רשויות המדינה הנשלטות בידי הציונים. הוא מחפש עדיין את דרכו בתנאים החדשים של הארץ. יחד עם זאת הוא הארגון היחיד שחרט על דגלו מאבק למען החירות הלאומית של העם היהודי הקשור לרעיון האחווה הבינלאומית ובנייתה של חברה סוציאליסטית; הוא הארגון הדמוקרטי-הסוציאליסטי הלא-ציוני היחיד בישראל. כשלונו של מבצע סיני היה שיעור חשוב להמוני העם בישראל וגם לארגון הבונד. הוא בוודאי יתחזק כתוצאה מכך.

על אף כל הקשיים, זו שליחותו ההיסטורית של ארגון הבונד במדינת ישראל להיאבק נגד השליטה הציונית במדינה, להבהיר להמונים בארץ את האופי הבורגני והראקציוני של הציונות, את הסכנה של הלאומנות והמיליטריזם הן למדינה והן לעם היהודי כולו. זוהי שליחותו ההיסטורית של ארגון הבונד להיאבק למען בנייתה של המדינה על יסודות דמוקרטיים-סוציאליסטיים, שיעלו את רמת החיים של המוני הפועלים, להנהיג שוויון זכויות ליידיש ולתרבותה, לתת חופש מלא ושוויון זכויות לכל האזרחים בארץ ולהנהיג מדיניות של שלום ומדיניות לאומית, שתסייע לחזק את החיים היהודים בעולם.

במשך 60 שנות קיומו עבר הבונד שינויים שונים כתוצאה מתהפוכות אובייקטיביות במציאות. תמיד היה צריך להתאים את עצמו לתנאים החדשים של פעילותו. אבל הוא תמיד נותר נאמן לעקרונות היסוד האידיאולוגיים שלו. בכך היה טמון כוחו.

לעתים רחוקות עבר העם היהודי שינויים כאלה שהתרחשו מאז מלחמת העולם השנייה. כתוצאה משינויים אלה נהפך הבונד, לראשונה בהיסטוריה שלו, לתנועה עולמית. בפעם הראשונה בהיסטוריה שלו קם גם ארגון הבונד במדינת ישראל. הוא היה ויישאר חלק חשוב מתנועת הבונד העולמית במאבקה הכללי למען חירותו של העם היהודי ולמען הסוציאליזם.