קומץ צעירים יידישיסטים רדיקלים מחפש בניו יורק את עקבות הסיגים היהודיים שניתכו אל תוך הפלדה האמריקאית
בעירם של סיינפלד, וודי אלן ומיידוף, בניו יורק של היום, קשה מאוד לדמיין עולם יהודי סוער של יצרים מהפכניים, אלימות ועוני, משולבים בתעוזה פוליטית ובחדשנות, עולם של דוברי יידיש שהתקיים פה עוד במאה שעברה. לא רק היהודים ההם נעלמו. גם המוסר היהודי נעלם. איגודי העובדים הסתאבו והוחלשו, העיתונים נסגרו, השירה נכחדה והמעט שנשאר נכלא במגדלי השן של התרבות הגבוהה. והתרבות העממית? היא הפכה צרכנית, אלימה, רדודה וחסרת תוכן.
במציאות ניאו ליברלית חסרת לב, שאין בה מקום להשוואה בין פשעו של שודד בנק לזה של מנהל בנק שרימה ועשק את לקוחותיו, קשה לגלות אופטימיות מהסוג שאפיין את הלוחמים לצדק חברתי של הימים ההם. ובכל זאת, בשנה שעברה צעדנו באחד במאי בצל המשבר הכלכלי, על רקע הוויכוח על זכותם של אנשים עניים לרפואה ציבורית והפסיקה בעניינם של השוטרים שרצחו את הצעיר השחור שון בל. האווירה היתה טעונה. שפעת חזירים ריחפה באוויר, ובהתחשב בהרכבו האתני של מעמד הפועלים בארצות הברית, נשמעו מכל עבר זמירות על הקשר שבין מהגרים ומגיפות.
בין המעטים שהגיעו לצעדת אחד במאי בלט בחור צעיר, גבוה ובעל פאות, שאחז דגל אדום בידו. המשטרה עצרה אותו ודרשה שימסור את המקל של הדגל. הוא מסכן את המצעד, הסבירו בחורינו המצוינים, ה"ניו יורק פיינֶסְט". לאחר שמסר את המקל תמורת קבלה, ניגש אלינו הבחור, טריטוריאליסט צעיר העונה לשם ישראליק, והניף בחיוך את השלט שלו, שעליו היה כתוב באותיות גדולות "זאָל די פּאָליציי אויפֿהערן די רציחה!" מזל שהם לא יודעים יידיש, אמר. המשטרה בניו יורק שונאת שמזכירים את הרגלה להרוג עוברי אורח רק משום שהם שחורים, ושלטים בגנותו של מנהג זה אינם מומלצים בהפגנות.
כשצעדנו צפונה לכיוון יוניון סקוור, חלפנו על פני כמה מזכרות מהעבר המפואר של ניו יורק. בפינת הרחובות וויי ואלן, או "קאָרנער וויי און עלנט", פינת הכאב והצער בשירו של מוריס רוזנפלד "דער סוועטשאָפּ", אפשר עוד לראות פועלים בסדנאות יזע: "אָפּגעצערטע מענער, אָפּגעצערטע ווייַבער, / מיט צעדריקטע גייַסטער און פֿארוועלקטע לייַבער". הם סינים אמנם, כבר לא יהודים, אבל עדיין תופרים. בשנת 1909 ארגנו הפועלות מחאה, ושני שלישים מעובדי המתפרות יצאו לרחוב באירוע שכונה מרד העשרים האלף. הדור אכן הולך ופוחת. עברנו על פני בניין ה"פֿאָרווערטס" הישן. על ראשם של מרקס ואנגלס, שמעטרים את הכניסה לבניין, תלוי שלט של סוכנות נסיעות סינית ודירות עומדות בו למכירה. ה"פֿאָרווערטס", העיתון הסוציאליסטי שעם משתתפיו נמנה גם לב טרוצקי, נדד בינתיים למרכז הליברלי ומופיע עתה בשתי מהדורות שונות ועצמאיות – באנגלית וביידיש.
המפגש עם רוחות הרפאים של העבר היהודי של ניו יורק היה עצוב במיוחד באחד במאי, אבל בשום אופן לא יוצא דופן. להלֶך בעל רגישות מסוימת מציעה ניו יורק חוויה מיוחדת ומסעירה. בעיר הזאת ניתן בקלות לזהות את עקבות הסיגים היהודיים שניתכו אל תוך הפלדה האמריקאית. היסטוריה יהודית כואבת ומפוארת נמצאת כאן בכל הרחובות, ההיסטוריה של תנועת הפועלים היהודים. תנועה זו, שהיתה שותפה מרכזית ביצירת תנועת העבודה האמריקאית, תרבותה וערכיה, נוצרה מרבבות המהגרים היהודים שהגיעו לניו יורק בסוף מאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.
מהגרים אלה נחשפו למציאות של ניצול וקפיטליזם אכזר, מציאותן של סדנאות היזע, שהיתה שונה מזו שהכירו ב"מולדת הישנה". הם ידעו להציב כנגדה תשובה נאותה של התנגדות עממית, שדמתה למודל שיצרה תנועת הבונד במזרח אירופה: התארגנות מקצועית ומאבק כללי לשוויון, ובמקביל פעילות תרבותית וחינוך, תמיכה הדדית ופעילות קהילתית ביידיש. כך נוצרו במקביל איגודי עובדים כמו "איגוד עובדי המחט" (שמייצג עד היום פועלים בענף הטקסטיל), איגודים של עזרה הדדית וטיפוח תרבותי כמו ה"אַרבעטער-רינג", שבמקביל לדאגה לצרכים של הפועלים גם הקים רשת בתי ספר, עיתונים כמו "פֿאָרווערטס", "פֿרייַע אַרבעטער שטימע" האנרכיסטי, או "מאָרגן פֿרייַהייט" הקומוניסטי.
במשולש הזה של איגודים מקצועיים, ארגונים לתמיכה חברתית ועיתונים, פרחה תרבות עממית מגויסת, שהיה לה גם תיאטרון עשיר ומפותח, ספרות מגוונת ובעיקר שירה. משוררים כמו מוריס רוזנפלד ודוד אדלשטט כונו "משוררי סדנת היזע", ומאני לייב העיד על עצמו בגאווה שהוא "סנדלר ומשורר, ולא משורר טלאי על טלאי". גם הוא, כמו רבים אחרים, עבד שנים רבות כסנדלר מיומן. בשנותיו האחרונות רכשו לו חברי האיגודים בית צנוע, לאות תודה על שנתן לחייהם ביטוי בשיר.
בכל פינה בניו יורק יש משהו מהעולם הזה. לא רק שרידים ומצבות אלא גם שארית פליטה אשר חיה ולוחמת, בדרכה המבולבלת, אותה מלחמה לשוויון. ישראליק שמנסה להחיות את התנועה הטריטוריאליסטית הוא אחד האנשים שעדיין מאמצים את הערכים של השמאל דובר היידיש – אם מתוך מסורת וחינוך ואם מתוך בחירה בזהות יהודית אחרת, סובלנית יותר, המקדשת את הזכות להיות שונה ושווה, זהות שהמוקד שלה הוא המאבק לחיים של כבוד.
קצת לפני אחד במאי, בכל שנה אני משתתף בסדר פסח של "קעמפּ קינדערלאַנד" – מחנה קיץ לילדים שנוסד ב-1923 על ידי ה"אַרבעטער-רינג". ב-1930 פרשו אנשי המחנה מה"ארבעטער-רינג" במסגרת המאבק בין הסוציאליסטים לקומוניסטים ברחוב הפועלים היהודי, והצטרפו ל"אינטערנאַציאָנאַלער אַרבעטער-אָרדן", ארגון עובדים שזוהה עם הקומוניסטים. ה"אָרדן" נסגר בשנות החמישים, בתקופת מקארתי, בגלל "פעילות אנטי אמריקאית", אבל המחנה קיים עד היום כארגון חברתי, וכולל בית ספר חילוני ופרוגרסיבי. ילדי "החיתול האדום" של המחנה עורכים כל שנה סדר פסח חילוני. לסדר חלק ראשון שמשתנה בכל פעם ומוקדש לאירועי השנה: בשנתיים האחרונות הוקדש לסולידריות ישראלית-פלסטינית ולסרבנות, לפני כן – לעיראק, לנפגעי הסופה קתרינה ולעובדי קבלן. החלק שני מוקדש תמיד לשואה.
התרבות הציונית, שהצליחה לנכס כל דבר כמעט, גרמה לי להתייחס בחשדנות למה שיש בו מן הקהילתי או המסורתי. פסח בעיני הוא חג לאומני של "שפוך חמתך" וסגר בשטחים, והחיבור לשואה לא עזר. אבל כאן, בניו יורק, חוויתי משהו אחר, שנתן משמעות נכונה יותר לציווי "בכל דור ודור". זה סדר בלי ישראל, בלי אלוהים, עם אנשים שרואים עצמם בכל דור ודור כאילו הם יצאו ממצרים. הקהל היה מורכב ברובו ממבוגרים בשנות השבעים לחייהם ומילדים, נכדים כנראה, עד גיל בר מצווה.
בחלק הראשון קראנו בהגדה שכל עוד לא כולם בני חורין אף אחד אינו בן חורין, הרמנו כוס ראשונה לכל אלה הנאבקים על חירותם וטבלנו פעמיים בשם העם הישראלי והפלסטיני, על עברם הכואב ועתידם המשותף. החלק השני הוקדש לעולם שאבד בשואה ולמרד גטו ורשה שפרץ בערב פסח. קראנו לעולם צודק יותר והרמנו כוסית לכבוד סרבני המצפון, בישראל ובארצות הברית, ולשלום שיבוא עלינו ועל כל ישראל. בסוף הטקס נעמדו כולם, הזקנים והנכדים, ושרו את המנון הפרטיזנים. אגרופים קמוצים רעדו באוויר והכריזו "מיר זייַנען דאָ!" משהו בגרוני נחנק. אולי מהסיגריות.
בעיני אחרים, המאבק הוא לאו דווקא על הזיכרון, אלא על חייה של היידיש. בצד הדיון הרגיל והמשמים על "כמה חבל שהיידיש מתה וכמה נחמד אילו היתה חיה כי אז היינו מבינים את הבדיחות ואולי לא מרגישים תלושים כל כך", יש דיון אחר, השואל מדוע נעלמה היידיש ואף יותר מכך: מדוע צריך להחיות אותה. קבוצה בעלת שם קליט, JFREJ (יהודים למען צדק גזעי וכלכלי), ארגנה "פורים-שפיל" במיטב המסורת הבונדיסטית, אירוע שכונה "לואר איסט שושן": פורים למגרשים הריקים.
יחסיה של תנועת הבונד עם פורים היו מסובכים. י"ל פרץ הוקיע את החג בפמפלט מפורסם כגילום הטבע הפוליטי הזעיר-בורגני היהודי: מתרפס ומוכן לשתף פעולה עם הגרועים שבעושקים – ההפך מן הדרך הפוליטית שהבונד שאף ללכת בה. אך היבט אחד בחג זכה להוקרה: המסורת של הפורים-שפיל, אותו רגע קרנבלי שבו הכל מתהפך, ואלה שלמטה יכולים ולו ליום אחד ללעוג לגבירים ולרבנים, לעשירים ולעושקים. בשירי המגילה של איציק מאנגר, מרדכי הוא סרסור שמלשין על בגתן ותרש, ויזתא הוא מו"ל של עיתון אנטישמי, אחשוורוש – שיכור, ואסתר מתמסרת לו; הגיבור היחיד הוא פסטריגתא, שוליית החייטים שאהב את אסתר, העז לעמוד מול המלך ועל כך נתלה. מחזור השירים מסתיים בשיר קורע לב של אמו של פסטריגתא, התוהה מי בדיוק שמח וצוהל.
באותו עיבוד מוזיקלי ובאותו מצב רוח זועם וחסר כבוד, באנגלית אמנם, סיפרו החברים ב-JFREJ את סיפורן של קהילות פורטוריקניות וסיניות, האומללים שהחליפו את היהודים בלואר איסט סייד. לאחר שהעירייה החליטה להרוס את השיכונים בלואר איסט סייד על כי אינם ראויים למגורי אדם, הועברו הקהילות לשיכונים בברונקס, להמתין לבתים החדשים שהיו אמורים להיבנות במקום. בינתיים עברו עשרים שנה, ערך הנדל"ן עלה, הקרקע הועברה ליזמים, ואלה החליטו שעדיף מגרשי חניה.
וכך, בהצגה השתא התעמתו אחשוורוש ראש העיר והמן היזם עם אסתר המגניבה, שניסתה לפצות על חלקה בג'נטריפיקציה באמצעות פנייה לדודה, עורך הדין מרדכי. הישועה באה כמובן לאחר שקבוצת נערות התארגנה ויצאה לפעולה ישירה. כולם היו בדראג, הלהקה שרה "ליק מייַ המן-טאַשן" והרעישה עד לשמים כל פעם שהמן היזם הופיע (בדראג אף היא). ובתוך העדלאידע הסתובבו להן נערות סיניות ופורטוריקניות מה"קאָלעקטיוו", החתימו על עצומות, הזמינו להפגנות ופעולות והודו מקרב לב לכולם. כל הכנסות הערב הוקדשו להן, כמובן.
הדראג לא היה מקרי: היידיש, שפה לנשים ול"גברים שהם כמו נשים", מזוהה עם הסיוט שרודף את תפישת הגבריות ההיסטרית של המערב, המושתתת על בעלות ועל דיכוטומיות ברורות. התביעה הפוליטית של היידיש נגד נירמול השונה, בעד הזכות להיות אחר (או גם וגם), מתחברת בטבעיות רבה עם המחשבה הקווירית ועם המחשבה האנרכיסטית העכשווית. באופן לא מאוד מפתיע, שני תחומי המאבק נושקים זה לזה ברחוב. לא מזמן פגשתי אנשים שהכרתי בפורים-שפיל בסדנה שנועדה לקרוא תיגר על השיממון של שיח הזהות היהודית באמריקה. אם מסיבת הפורים ביקשה לטעון משהו עכשווי וצודק במעט מהתוקפנות היידישיסטית של פעם, הסדנה הזאת ניסתה דווקא למלא את היידיש בעסיס מסוג אחר.
המשתתפים היו ברובם יהודים, רובם אקטיביסטים, רובם קווירים ואף אחד מהם לא דובר יידיש; הם למדו איך לעשות "פיק אפ" ביידיש. משפטים פשוטים כמו "וואָס איז דייַן מין?" (מה המין שלך?), "עס געפֿעלט מיר דייַן שמייכל" (החיוך שלך מוצא חן בעיני), וכמובן "דייַן שטוב אָדער מייַנע?" (אצלי או אצלך?) עפו באוויר. העניין היה משעשע ועם זאת רציני. לדברי המארגנת, הרעיון היה להזריק קצת חיים לתוך היידיש, שנהפכה לפֶטיש, לחפץ מקודש נטול משמעות משל עצמו, שרק מצביע על העדר. לדבריה, אירוע כזה מערער את הילת הקדושה המוקנית ליידיש, הופך את השפה לדבר חי ויצרי, וגם מעצבן את הבורגנים, שזה ערך בפני עצמו. יש בכך מחאה נגד המיינסטרים היהודי, שמעדיף לזכור את היידיש רק כפאנץ' ליין לבדיחה בסגנון "כנר על הגג", ונגד המיינסטרים היידישי, שנוטה לטענות אפולוגטיות בזכות הנורמליות של היידיש, בזכות היותה בדיוק כמו כל שפה אחרת, ובכך תורם עוד יותר למותה.
לא ברור באיזו מידה תורמות פעילויות כאלה להחייאת היידיש, אבל הן בהחלט תורמות לניסיון מרתק לחיות ביידיש. בעשרות פעילויות אחרות בתחום המוזיקה, התרבות והאקטיביזם מתקיים לו גרעין, בהחלט לא יציב, אבל עיקש. אצלנו קוראים לזה "צוּמוּד", אבל למה יהודי נצמד? לזהות. לאחרוּת בכל מחיר. ולחלום. לחלום על זכויות, על שוויון ועל צדק. או אולי פשוט על בלגן, מאבק, תסיסה מתמדת. בבר חשוך בשכונה הפולנית גרין פוינט שר הכליזמר-פאנק דניאל קאהן שיר מפעם, ביידיש, באנגלית וברוסית: "אלה חיים טובים יותר, להיאבק למען מה ששלך".
אליק אלחנן הוא דוקטוראנט במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת קולומביה ועוסק בשירה עברית ויידית.
המאמר פורסם לראשונה בכתב העת 'דווקא', גליון 7, אוקטובר 2010
סוציאליזם ביידיש ובעברית Bund.org.il 
אחלה מאמר, תודה יא אליק
יוצא מן הכלל! מרגש ומעורר מחשבה!