האם הבונד הוכרע? / יצחק לודן / 1977

תנועת הפועלים היהודית הסוציאליסטית
שנוסדה לפני 80 שנה,
בשנת ייסודה של התנועה הציונית
כיריבתה הגדולה והעקשנית –
הוכתה קשות בשואה
מנהיגיה הומתו על ידי היטלר וסטלין
אולם ממשיכיה פעילים בתפוצות וגם בישראל

 התנועה הציונית מציינת זה עתה שמונים שנה להיווסדה, והיא חגגה את המאורע בכינוס המיוחד של הקונגרס הציוני הכ"ט שהתקיים בחודש פברואר בירושלים. באותה עת כמעט, במקביל לתנועה הציונית, חוגגת שמונים שנה לייסודה גם תנועה אחרת, שהיא יריבתה המסורתית והעקבית של הציונות – הלא היא הבונד, תנועת הפועלים היהודית הסוציאליסטית.

גם תנועה זו הוקמה בשנת 1897. אולם בניגוד לגינוני הפאר הבורגניים שאפיינו את המעמד בוועידת היסוד של התנועה הציונית שהתכנסה בארץ חופשית כשוויצריה וקיימה את דיוניה באולם המפואר של הקזינו בעיר בזל, התקיים כנס היסוד של הבונד במחתרת, בעליית גג של צריף קטן בפרבר העוני לוקישקי בקרבת בית-הסוהר העירוני של וילנה, היא "ירושלים דליטא". בהיחבא מעיני המשטרה הצארית התכנסו שם ב-9-7 באוקטובר לפני שמונים שנה שלושה-עשר נציגים של ארגוני פועלים יהודיים מחמש ערים של רוסיה הצארית: וילנה, ורשה, ביאליסטוק, מינסק וויטבסק. נציגים מערים אחרות, שגם בהן כבר פעלו ארגוני פועלים, לא הצליחו להגיע לוועידה כי חלקם נאסרו קודם לכן ואחרים הסתתרו מפני המשטרה.

אותם 13 נציגים יסדו במעמד זה את המפלגה ששמה אַלגעמײנער יידישער אַרבעטער-בונד אין רוסלאַנד און פּוילן, ובשם המקוצר – בונד. ארבע שנים לאחר מכן, בוועידתה הרביעית בשנת 1901, הוסיפו גם את ליטא לשם המפלגה והיא כונתה מאז והלאה אַלגעמײַנער יידישער אַרבעטער בונד אין ליטע, פּוילן און רוסלאַנד (ברית הפועלים היהודיים הכללית בליטא, פולין ורוסיה). מפלגה זו פעלה גם – אם כי בממדים צנועים יותר – בלטביה, בגליציה וברומניה, כלומר, בכל מזרח-אירופה.

לעומת התנועה הציונית שהתארגנה באותה שנה ושחרטה על דגלה את סיסמת יציאת אירופה, חיסול הגלויות וריכוז העם היהודי בארץ אבותיו, מייסדי הבונד וחסידיו טענו שגורל הפועל היהודי קשור בגורלם של כלל הפועלים בארץ מושבו, שהציונות הינה אשליה שאינה ניתנת להגשמה בתור פתרון לפועל היהודי וליהודי כל העולם – ולכן חייבים היהודים להיאבק למען שוויון זכויות ולמען זכויותיהם הלאומיות בכל מקום שבו קיים יישוב יהודי. המאבק נגד הציונות היה מר וחריף, כיוון שמנהיגי הבונד ראו בציונות אידיאולוגיה בורגנית-לאומנית אשר הסיטה את הפועל היהודי מעמידה ומהגנה על ענייניו החיוניים: תנאי עבודה הוגנים (אז נאבקו למען יום עבודה מקוצר של עשר שעות…), חופש פוליטי וזכויותיו הלאומיות. "במקום לחלום על עתיד לא מציאותי ולא בטוח בארץ ההבטחה – מוטב להילחם למען שיפור המציאות במקום", טענו מנהיגי הבונד. לאמיתו של דבר, העמיסו על שכמם פעילי הבונד תפקיד הרבה יותר קשה ומסוכן, כיוון שהיה זה מאבק מחתרתי נגד אחד המשטרים האכזריים ביותר שהיו באירופה – המשטר של הצאר ועושי דברו ברוסיה, וכן בארצות שהיו נתונות לשלטונו.

כיום, שמונים שנה אחרי היווסדן של שתי התנועות ושלושים שנה לקיומה של מדינת ישראל, גורסים רבים שהמאבק בין הבונד לבין הציונות הוכרע ללא צל של ספק לטובת הציונות – הלא הגשמת הרעיון הציוני על ידי הקמת המדינה היא הוכחה חותכת לכך. לכן אין עוד, לדעתם, זכות קיום לבונד. אך לא כך גורסים חסידי הבונד, אשר ציינו זה עתה את שנת השמונים לתנועתם. לדעתם, גם כיום, לאחר הקמת המדינה, אין הציונות מהווה פתרון לכלל יהדות העולם ואינה מהווה ערובה להמשך קיומו ולעתידו של העם בתפוצות. האידיאולוגיה הציונית לא מילאה את תקוותיהם של המוני הפועלים היהודיים, וגם אינה יכולה למלאן בעתיד.

ארגון לוחם – ראשון בתולדות האומה

גם מתנגדי הבונד אינם שוללים את תפקידו החשוב בתולדות העם היהודי, אם כי ספרי ההיסטוריה בארץ, משום מה, מתעלמים כמעט מפרק חשוב זה בתולדות העת החדשה. אין להתעלם מן העובדה שעל אף אופיו האנטי-ציוני מהווה הבונד תנועה בעלת צביון לאומי – אם כי לא לאומני – ועם היווסדו היה לגוף לוחם מאורגן ראשון בתולדות הגולה היהודית, ארגון לוחם ראשון מאז ימי בר-כוכבא.

משורותיו יצא גם הגיבור היהודי הראשון בתקופה הזאת, אשר הקריב את חייו בשם כבוד האדם היהודי: היה זה הירש לקרט, סנדלר בן 23 מווילנה, שהתנקש בחייו של מושל העיר פון-ואל במאי 1902 בתגובה לפקודתו של המושל להלקות את הפועלים היהודיים אנשי הבונד, שנאסרו בהפגנת אחד במאי. הירש לקרט נענה לקריאת המצפון לנקום את החרפה הזאת, התנדב למבצע יחד עם צעירים אחרים, ועליו נפל הפור לירות במושל כשזה הגיע לחזות בהופעת הקרקס בעיר. בראש מורם צעד הירש לקרט אל עמוד התלייה ודחה את שידולי הרב שיבקש מחילה ורחמים לאחר שהורשע ונידון למוות. זה היה חמש שנים בלבד אחר יסוד הבונד.

אמנם לא היה זה הגילוי הראשון של גבורה בתולדות העם היהודי. אבל זה היה מעשה ראשון של גבורה תוך מאבק מאורגן ולמען מטרה לאומית, אם כי קשורה באידיאולוגיה כלל-אנושית.

בכך נבדל הבונד מכל תנועה אחרת שפעלה בין היהודים – הן מן התנועות היהודיות והן מכל תנועה כללית שיהודים לקחו בה חלק. ובכך היתה גם הקמת הבונד מהפכה בחיי העם היהודי במזרח אירופה. ההמונים שם היו מפוחדים ומבוהלים עקב הנגישות והפוגרומים. הם חיו בתנאי עוני מחריד ובבורות, ללא זכויות סוציאליות ולאומיות, תחת שלטון הממסד הדתי של פרנסי הקהילות שבתחום המושב.

 בעוני משווע חיו בתקופה זו המוני העם הרוסי בממלכה הרוסית. יותר משמונים אחוזים של האוכלוסייה חיו בכפר ועסקו בחקלאות. התעשייה המודרנית החלה את צעדיה הראשונים בארץ ענקית זו, ואף על פי שכבר כשלושים שנה לפני כן שוחררו הצמיתים (ב-1863), עדיין שלטו סדרי המשטר הפיאודלי בכל תחומי החיים; ועל הכל שלטה ללא מצרים העריצות של הצאר אלכסנדר השלישי ושל עושי דברו. אולם תנאי החיים של היהודים היו גרועים יותר, זכויותיהם היו מוגבלות יותר מזכויותיהם של הרוסים ושל בני לאומים אחרים. היהודים היו מוגבלים בזכותם ללמוד (היה קיים נומרוס קלאוזוס), בזכותם לעבוד בתעשייה, באזורי מגורים וכו'. הם לא היו מוגבלים בזכותם להיות טרף לפרעות ולתעלולי כנופיות "המאה השחורה" שאורגנו על ידי השלטונות. במצב עגום זה היה קשה פי כמה מעמדם של הפועלים היהודים, שלא היתה להם כל זכות להתארגן למאבק מקצועי כלשהו במקצועות "היהודיים" שבהם מותר היה להם לעבוד, ושבהם עסקו משעת שחר ועד לשעת השקיעה.

וכך נמצא הפועל היהודי בתחתית הסולם הסוציאלי – הן מבחינת זכויותיו והן מבחינת רמת החיים.

ארגונים מהפכניים למען שינוי המשטר קמו ברוסיה עוד לפני הבונד, ולקחו בהם חלק גם צעירים יהודים – אולם כיחידים, ואף לא בתור יהודים. היו יהודים שהצטיינו בגבורתם בתנועת הנרודניקים בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, וכך גם במפלגה הפולנית "פרולטריאט" שפעלה באותה עת. הם שילמו אף מחיר יקר של הגליה לסיביר, למחנות ולעבודת פרך, הובלו גם לתלייה. אולם לא היתה לאנשים אלה מטרה לאומית, ופעילותם בתנועה המהפכנית אף הרחיקה אותם מסביבתם היהודית. נגד הנטייה הזאת יצאה קבוצת סוציאליסטים יהודים אשר פרסמה ביוני 1880 בז'נבה כרוז הקורא למהפכנים יהודים להיות פעילים בין יהודים ולנהל את התעמולה הסוציאליסטית בשפתם – ביידיש. אולם זה היה קול קורא במדבר. גורל דומה היה לניסיונו של הסוציאליסט העברי הראשון מבין אנשי ההשכלה, אהרון שמואל ליברמן (1845–1880), להפיץ את רעיון הסוציאליזם עוד לפני כ-110 שנים – בעברית.

אולם בעיית הקשר בין האינטלקטואלים היהודים הוגי הרעיונות המהפכניים לבין המוני העם החריפה בשנות התשעים של המאה ה-19, כאשר באזורים המערביים של הממלכה הרוסית, באזורים שבהם היה ריכוז גדול של האוכלוסייה היהודית, החלה מתפתחת התעשייה ותוך כדי כך החל מתגבש גם פרולטריון יהודי המשמש קרקע פורייה לרעיון הסוציאליסטי. חוגי פועלים מתארגנים בערים רבות בתחום המושב, חוגים לרכישת השכלה (זעלבסטבילדונגס-קרייזלעך) וכן קופות פועלים (אַרבעטער-קאַסעס) וקופות של עזרה הדדית המכריזות שביתות ודואגות לקיום ולעזרה למשפחות הפועלים השובתים. כבר בשנת 1892 התקיימה ביער ליד וילנה העצרת הראשונה של 1 במאי, ומאז המשיכו בעצרות ובהפגנות בכל מקום שבו הוקמו חוגים וקופות של פועלים.

בין הפעילים שעסקו בארגונם היו האישים שלקחו חלק לאחר מכן בייסוד הבונד – הברית שאיחדה את הארגונים האלה – כגון ארקדי קרמר, אברהם מוטניק, ג'ון מיל וולדימיר קוסובסקי, שהיו חברים בוועד המרכזי הראשון של הבונד.

 הקדימו וגם הקימו את הס"ד הרוסית

מייסדי הבונד היו גם בין מייסדי מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הכל-רוסית שהוקמה ב-1898, כשנה אחרי ייסוד הבונד. מתוך תשעת הנציגים בוועידת הייסוד של הרסדר"פ, שהתקיימה במינסק, שלושה היו מן הבונד: אברהם מוטניק, ארקדי קרמר ושמואל כץ. האחרון, שהיה שען ופועל דפוס, היה, אגב, הפועל היחידי מבין תשעה הנציגים. ומבין שלושת חברי הוועד המרכזי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הכל-רוסית היה אחד – ארקדי קרמר – נציג הבונד.

מנהיגי הבונד העניקו לחבריהם הרוסים ולמנהיגי התנועה המהפכנית הרוסית (שביניהם רבים היו יהודים) מנסיונם הרב שרכשו בפעילותם בקרב הפועלים היהודיים. ההכרזה על הקמת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הודפסה – ברוסית וביידיש – בבית הדפוס המחתרתי של הבונד. כאשר ביצעו השלטונות מאסרים המוניים בכמה ערים מיד אחרי ועידת הייסוד ואסרו כ-500 מאנשי התנועה, ביניהם את חבר הוועד המרכזי בוריס איידלמן מקייב, ואילו החבר השני של הוועד, סטפן רדצ'נקו מפטרבורג, הסתתר מחוץ לאזור – פעל במשך חודשים מספר הנציג היחידי שנותר במקום, נציג הבונד, בתור הוועד המרכזי כולו של המפלגה הכלל-רוסית. הוועד המרכזי של הבונד נטל לידיו, בגלל המאסרים, את כל התפקידים המרכזיים של הס"ד.

אולם דבר זה לא נמשך זמן רב. ראש האוכרנה, המשטרה החשאית של מוסקבה, ס. זובטוב, אשר הקים איגודים מקצועיים משלו בחסות המשטר כדי לשבור את תנועת הפועלים הפוליטית, ניסה להנחית מכת מוות לבונד, ובליל 26 ביולי 1898 עצרו אנשיו כשבעים פעילים של המפלגה, וביניהם כל אנשי הוועדה המרכזית. הם גם גילו את בית הדפוס המרכזי המחתרתי שפעל אז בבוברויסק. אך דבר זה לא מנע מהנהגת המפלגה לארגן, תוך חודשים אחדים אחרי גל המאסרים, באוקטובר 1898, את הוועידה השנייה של הבונד בעיר קובנה, ולהמשיך בפעילות ענפה.

כושרו הארגוני של הבונד העניק לו את מקומו ואת חלקו המכובד כפלג אוטונומי בתוך הסוציאל-דמוקרטיה הרוסית במשך קרוב לעשרים שנה, עד למהפכה הבולשביקית של אוקטובר 1917. עם זאת היה על נציגיו להיאבק בעקשנות על הזכות הזאת להיות חלק אוטונומי – וכתוצאה ממאבק זה נמצא גם הבונד במשך שלוש שנים – מ-1903 ועד 1906 – מחוץ למפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שממנה פרש עקב התנגדותם של חבריה הרוסים וגם של היהודים מבין המנהיגים הבולשביקים והמנשביקים כאחד, ובייחוד כאשר קבוצת האיסקרה בראשותו של לנין השתלטה על ההנהגה.

הבעיה הלאומית

מאבק זה לא היה ארגוני בלבד, אלא מאבק רעיוני ועקרוני על אופיו הלאומי של הבונד, על זכותו לייצג את הפועלים היהודיים כחטיבה נפרדת, כציבור בעל אינטרסים לאומיים נפרדים – על זכותם של הפועלים היהודיים לחיות את חייהם הלאומיים, לפתח את תרבותם וכו'.

תוך כדי המאבק הזה פיתחו מנהיגי הבונד והוגי הדעות שבו – ארקדי קרמר, ג'ון מיל, א. ליטבק, ולדימיר מֶדֶם, ברוניסלב גרוסר ואחרים – את תורת האוטונומיה התרבותית-לאומית לכל הלאומים של הממלכה הרוסית, ובעיקר לעם היהודי שחי בפזורה. בניגוד ליהודים שהיו פעילים בתנועות המהפכניות האחרות ואשר התרחקו מהעם היהודי ומבעיותיו, שילב הבונד את ענייני הפועל היהודי עם אלה של הפועלים בני לאומים אחרים. אולם באותו זמן פיתח הבונד וטיפח בקרב הפועלים היהודים את תודעתם היהודית החילונית – לאחר שמנהיגי הבונד הכריזו מלחמה גם על הממסד הדתי ששלט עד כה שליטה מלאה בחברה היהודית.

גישתו המיוחדת של הבונד לבעיה היהודית – או יותר נכון, לפתרון הבעיה היהודית – הציבה את התנועה הזאת בעימות עם שלושת הגורמים העיקריים שפעלו בתחום פעולתה: הדת, הציונות והסוציאל-דמוקרטיה הרוסית יחד עם כל יתר התנועות המהפכניות (ס"רים אנרכיסטים ואחרים) שלא הכירו בצורך התארגנותם הנפרדת של הפועלים היהודים, לא הכירו כלל בקיומו של לאום יהודי, וגרסו התבוללות המיעוט היהודי לתוך הרוב הרוסי. עימות זה עם שלושת הגורמים זיכה את אנשי הבונד בכינויים שונים ומנוגדים מפי כל אחד מהם: הדתיים כינו אותם "עוכרי ישראל" בעוון חילוניותם; הציונים כינום "שונאי ציון", ואילו בעיני חבריהם המהפכנים הם נחשבו "לאומנים". לימים היה על הבונד להתמודד גם עם מספר רב של תנועות ומפלגות שקמו ברחוב היהודי – כגון הטריטוריאליסטים, סיימיסטים, פולקיסטים (שחלק מהם התמזגו לאחר מכן עם הבונד), ציונים-סוציאליסטים, פועלי ציון שמאל וימין וכו'.

מאבק חריף עתיד היה להתנהל בין הבונד לבין התנועה הקומוניסטית לאחר נצחונה של המהפכה הבולשביקית ברוסיה, כאשר כל פעילות הבונד הועתקה לפולין שהיתה לעצמאית. שם הגיעה לשיאה השפעתו של הבונד בשנות השלושים, ערב מלחמת העולם השנייה.

הקשר עם העם

למעשה, הגיעו המייסדים והמנהיגים של הבונד לגישתם המיוחדת תוך כדי פעילותם בין המוני העם היהודי. בפעילותם במסגרת "ההליכה אל העם", כשבאותו זמן צמחה מנהיגות גם מתוך העם עצמו, מצאו עצמם הפעילים מול הצורך לדבר אל ההמונים בשפתם, וכך גם הכירו מקרוב את בעיותיהם של בני העם. בתהליך זה הלכה והתפתחה הזיקה ההדדית בין המנהיגים אנשי הרוח לבין פשוטי העם, שהשפיעו רבות על דרכי התנועה; והתפתחה גם בתהליך זה זיקה הדדית בין התנועה לבין ספרות יידיש שטופחה והתפתחה בתקופה הזאת לספרות עשירה ומודרנית.

בלטה בספרות יידיש הנימה הסוציאלית שבה נעזרו מנהיגי התנועה ופעיליה בפעילות ההסברה בין המוני העם. המנהיגים האינטלקטואלים מצאו פתאום בספרות יידיש אוצר בלום שלא ידעוהו קודם, והפכו לחסידיה הנלהבים של תרבות זו. ולדימיר מדם, ברוניסלב גרוסר ואחרים באו מחוגי מתבוללים (אביו של מדם, רופא גנרל בצבא הצאר, היה מומר, ואילו הבן החליט לחזור אל "המדוכאים ביותר שבממלכה הרוסית" ולשרתם. ואמנם למענם ישב בבתי-הסוהר ולמענם פעל בהקרבה עד מותו בגיל 44 בלבד). תוך כדי פעילותם רכשו שליטה מושלמת כמושכים בעט בשפה הזאת, ומאמריהם הצטיינו בסגנון נדיר ביופיו. חיבורו של ולדימיר מדם משנת 1919 על הבונד ליום השנה ה-22 לייסודו נחשב לפנינה ספרותית.

אולם הבעיה הלאומית לא הועלתה כבעיה מרכזית ומיוחדת של התנועה החדשה אלא בוועידתה השלישית, וגם אז התנועה לא היתה עדיין בשלה לטפל בבעיה הזאת. בשתי הוועידות הקודמות, בוועידת הייסוד של אוקטובר 1897 ובוועידה השנייה שנה אחרי כן, הכירו אמנם משתתפיה כי תפקידה המיוחד של התנועה הוא להילחם למען זכויות אזרח ליהודים. הם קבעו כי "רק ארגון אשר צמח באופן טבעי מתוך המאבק למען הפרולטריון היהודי והקשור בו באלפי נימים, הוא המסוגל להגן על האינטרסים שלו ולעמוד עליהם בתוקף". רק כעבור שנתיים, בוועידה השלישית בשנת 1899, העלה ג'ון מיל, ממייסדי התנועה, את הרעיון של אוטונומיה תרבותית-לאומית. הרצאתו זו עוררה ויכוח בוועידה וגם אחריה, על דפי העיתון "דער אידישער אַרבייטער", בטאונו המחתרתי של הבונד, כי עדיין היתה קיימת בתוך התנועה התנגדות לצורה זו של "בדלנות לאומית", כפי שכינוה מתנגדיה. ההחלטה שנתקבלה בסוף הוועידה השלישית עדיין תבעה שוויון בזכויות אזרחיות, ולא לאומיות.

אולם הרעיון הלאומי התפתח בבונד במקביל לגידולו ולהתפתחותו הארגונית. הבעיה הועלתה שוב בוועידה החמישית בשנת 1903, כאשר על הפרק עמדה השאלה המעשית של היחסים עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הכל-רוסית שממנה פרש הבונד בשל התנגדות הרוב הזמני של הבולשביקים למעמדו האוטונומי; ההחלטה הדוגלת באוטונומיה תרבותית-לאומית כפתרון לבעיה היהודית נתקבלה רק בוועידה השישית של הבונד, שהתקיימה בימי המהפכה של שנת 1905.

החזית התרבותית

עמדה זו חייבה את הנהגת הבונד למעורבות ישירה בבעיות התרבותיות שהעסיקו את הציבור היהודי. בצד הפעילות הענפה בשטח המאבק הפוליטי והמקצועי – בארגון שביתות והפגנות, בגיבוש דרכי הפעולה של האיגודים המקצועיים, בארגון ההגנה העצמית בתגובה לגל הפרעות האנטי-יהודיות שאורגנו על-ידי השלטון הצארי, וכן בהשתתפותו הפעילה במאורעות הדמים של שנת 1905 – נטל הבונד גם חלק פעיל ביותר בפיתוח מוסדות התרבות למען העלאת רמתם התרבותית של העובדים ושל המוני העם. פעולה זו תרמה רבות להתפתחותה המהירה ולהתקדמותה של תרבות יידיש – על-ידי עידוד וסיוע לסופרים ולמשוררים צעירים, ארגון חוגי קריאה, הקמת רשת ספריות ואולמי קריאה, הוצאות ספרים, חוגי לימוד, חוגי נוער וכו'. פעילות זו גם הציבה את הבונד באופן חד-משמעי בצד הדוגלים ביידיש כשפת העם של היהודים – בוויכוח שהלך והחריף עם חסידי השפה העברית, בראותם את העברית ככלי מאבק של הציונות וככלי ביטוי לא רק של שוללי הגולה, אלא גם, לפי טענת אנשי הבונד, של המתנשאים מעל העם, שוללי ההמונים ותרבותם העממית.

אותה פעילות תרבותית התפתחה ביתר שאת ובמימדים הרבה יותר רחבים בין שתי מלחמות העולם, לאחר שהמהפכה הבולשביקית הורידה מסך על יהודי רוסיה וכל פעילות הבונד התרכזה מאז בקיבוץ היהודי הגדול בפולין. חלק ממנהיגי המפלגה נמלטו מרוסיה, אחרים הצטרפו לקומבונד ולאחר מכן למפלגה הקומוניסטית השלטת, ואלה שסירבו נאסרו, הוגלו ואף "חוסלו" בגלי הטרור של ימי סטלין ועוזריו. מרק ליבר, ירחמיאל ויינשטיין ורבים אחרים נאסרו והומתו בגלים הראשונים של ה"טיהורים" הקומוניסטיים. בימי מלחמת העולם השנייה נרצחו ראשי הבונד הנריק ארליך וויקטור אלתר, להם לא מחל סטלין על התנגדותם העיקשת לדרכו, ובייחוד לתורתו בשאלה הלאומית. כן נספו בבתי הסוהר ובמחנות ההגליה הסובייטיים אנה רוזנטל, יעקב ז'לזניקוב, שניידר ובונדאים אחרים שנמלטו מידי הנאצים.

בפולין שלאחר מלחמת העולם הראשונה הקימו אנשי הבונד – בשיתוף פעולה עם פועלי ציון שמאל – רשת ענפה של בתי-ספר שבהם למדו עשרות אלפי ילדים, ושפת הלימוד בהם היתה יידיש. בתי-ספר אלה נתמכו על ידי האיגודים המקצועיים שבשליטת הבונד, כיוון שלא קיבלו כל תמיכה מן הממשלה הפולנית וגם לא מן הקהילות היהודיות, אשר לא הכירו בהם בשל מגמתם החילונית. התנ"ך נלמד בהם כחלק מלימודי ההיסטוריה היהודית, ולא כלימוד הדת. ברוח דומה נוהל גם המוסד החינוכי-רפואי המהולל על-שם ולדימיר מדם, מעדעם-סאַנאַטאָריע, ליד ורשה, שבו שיטת החינוך המתקדמת זכתה להוקרת טובי המחנכים בעלי שם עולמי. מוסד זה סיים את 16 שנות קיומו (מ-1926 ועד 1942) באופן טרגי ובגבורה כאחת, בדומה לפרשת קורצ'אק, אולם בממד קולקטיבי, כאשר כל צוות המחנכים והרופאים צעד עם הילדים בדרכם האחרונה במשלוח למשרפות ולתאי הגזים של טרבלינקה. פרק זה של הקרבה עילאית בימי השואה כמעט לא זכה לפרסום, ואינו ידוע כמעט לציבור בארצנו.

"יבנה החילונית"

הפעילות התרבותית שימשה לבונד כמעין "יבנה חילונית" – באשר הוגי הדעות שלו ראו ביבנה את הסמל לתיזה האנטי-ציונית בקשר לגבולות הרוחניים של העם היהודי, בניגוד לגבולות הטריטוריאליים שאותם הציבה הציונות המדינית. מפעלו של רבן יוחנן בן זכאי שימש לבונדאים סמל לתורתם החילונית בנוגע לעתידו של העם. לעומת האזהרות של המנהיגים הציוניים על השואה המתקרבת, ראו אנשי הבונד בעליית הנאצים לשלטון בגרמניה ובהשתוללות האנטישמיות בפולין תופעה חולפת, שנגדה הכריזו מאבק חריף ביותר.

קשה היום לשפוט את אורח מחשבתם של האנשים בתקופה ההיא. האמת ניתנת להיאמר שממדי השואה, עצם האפשרות של רצח עם, של רצח מיליונים בידי עם אחר – אפילו כשהוא נתון לטירוף המוני של אקסטזה רצחנית תחת שליטתו ומנהיגותו של מטורף – שום מוח נורמלי לא יכול היה לדמות אפשרות מחרידה ומקברית כזאת אף בימים שדבר זה התרחש לעיני העולם (הרי עובדה היא שאפילו כאן, בארץ, מיאנו להאמין בידיעות אלה כשהתחילו להגיע מאירופה הכבושה). אולם היה זה הבונד שהנהיג את המאבק נגד האנטישמיות בפולין בשנות השלושים, נגד הנהגת ספסלים נפרדים ("גטו של ספסלים") לסטודנטים היהודיים באוניברסיטאות, נגד איסור השחיטה הכשרה (על אף היות הבונד תנועה אנטי-דתית); הוא שהכריז וארגן את השביתה הכללית הגדולה של יהודי פולין ב-17 במרס 1936 במחאה על הפרעות שהיו בעיירה פשיטיק, ולאחר מכן נגד פסק הדין שבו הרשיע בית-המשפט הפולני בחור ישיבה בהחזקת נשק ובפרובוקציה שעוררה, כביכול, את הפרעות נגד היהודים. הבונד גם ארגן ואימן חבורות נוער להתנגדות ולהגנה עצמית כנגד השתוללות הבריונים האנטישמיים בחוצות ערי פולין.

מאבק פעיל זה העלה את אהדת ההמונים היהודים לפעילות הבונד והעניק לו ניצחון מוחץ בבחירות למועצות הקהילות ולעיריות בשנות השלושים המאוחרות. בעיר הבירה ורשה, למשל, זכה הבונד ב-17 מתוך 21 הצירים היהודיים שנבחרו למועצת העיר. תוצאות דומות הושגו גם בלודז', בלובלין וברוב הערים והעיירות ברחבי פולין. נכון הוא שלא היו לבונד נציגים בסיים ובסנט, הם שני בתי הפרלמנט הפולני. דבר זה נובע מכך שהבונד וגם המפלגה הסוציאליסטית הפולנית, פפ"ס, החרימו את הבחירות בגלל הנהגת שיטת בחירות רובעית אנטי-דמוקרטית שנדחתה על-ידי ציבור הפועלים (רק שלושים אחוז מכלל הבוחרים השתתפו בבחירות האחרונות לסיים). אולם ההצלחה האירה פנים לבונד בבחירות המוניציפליות וגם למועצות הקהילות הודות למעורבותו הפעילה בחיי היום-יום של הפועל היהודי ובכל שטחי החיים הציבוריים. על כך מוצאים אנו עדות אובייקטיבית מפי מקור שהיה עוין לבונד מבחינה אידיאולוגית: בארכיון העבודה בתל-אביב אנו מוצאים מכתב מ-11 באוקטובר 1936 שבו מתלונן נציג מפלגת פועלי ארץ-ישראל, זאב פיינשטיין (שפר), על אזלת ידה של התנועה הציונית בפולין ועל העדר כל פעילות שלה. במכתבו אל הנהגת מפלגתו בארץ [ידיעות מרכז מפא"י 29.10.36, מכתבו של פיינשטיין, עמ' 15; ברוניסלב בלוך: "דער קאַמף פֿון 'בונד' קעגן אַנטיסעמיטיזם" (מאבקו של הבונד באנטישמיות), "לעבנס-פֿראַגן" מס' 305-6, אוקטובר-נובמבר 1977]. הוא מאשים את הציונים בכך ש"על אף השפעתם הגדולה בקרב היהודים אינם עושים דבר ואף לא שום ניסיון לארגן הגנה עצמית נגד הפרעות ביהודים, ואילו הבונד מארגן את חבורות המאבק שלו הזוכות בשל כך באהדתם ובהערצתם אף של החוגים הבורגניים".

תנועת הנוער של הבונד, צוקונפט, וארגון הילדים שלו, סקיף (סאָציאַליסטישער קינדער-פֿאַרבאַנד), וכן ארגוני עזר אחרים, סיפקו עתודה לשורות המפלגה ולמנהיגותה אשר מנתה אישים רבים בעלי שיעור קומה. למנהיגי הבונד בתקופת פריחתו היתה השפעה רבה על התנועה הסוציאליסטית הבינלאומית. ארליך ואלתר נחשבו למנהיגים מן השורה הראשונה באינטרנציונל הסוציאליסטי, אם כי התנגדו לדרכן הרפורמיסטית של מרבית המפלגות הסוציאליסטיות באירופה, כפי שהתנגדו גם לדרכם ההרפתקנית והרודנית של הקומוניסטים.

השואה והמציאות החדשה

בימי המלחמה והכיבוש הנאצי איבד הבונד את מרבית מנהיגיו: חלקם נאסרו והוצאו להורג בברית המועצות, אחרים נמלטו והצליחו להגיע למערב, ואלה שנשארו בפולין ירדו למחתרת ונספו במאבק נגד הכובש. ביניהם היו ד"ר ליאון פיינר (מיקולאי) שהיה מראשי תנועת המחתרת הכללית ועמד גם בראש הוועד הפולני לעזרת היהודים (ז'גוטה), וכן מאוריצי אוז'ך, אברהם בלום, אינג' מיכאל קלאפפיש (האיש שארגן את ייצור בקבוקי מולוטוב וחומרי חבלה בימי מרד גטו ורשה). בני הנוער של ארגוני הבונד נטלו חלק פעיל בארגוני הלוחמה, ורבים מהם הצטיינו בגבורתם במרד גטו ורשה ובמלחמה הפרטיזנית. הספרות המחתרתית של הבונד ושל ארגוני הנוער שלו, אשר השתמרה מימי מלחמת העולם השנייה, מעידה על היקף פעולתם הגדול בתופת זו, בתקופה הטראגית אך רצופת מעשי הגבורה של השואה.

 אחד מביטויי הגבורה שבה חינכה תנועה זו את חבריה היה מעשהו של שמואל (ארטור) זיגלבוים, שהיה בין 12 בני הערובה שהכובשים הגרמנים תפסו מבין חברי מועצת העירייה מיד אחרי פלישתם לבירת פולין. לאחר שחרורו היה פעיל במחתרת, וכחבר מועצת הקהילה היהודית פנה לתושביה היהודיים של ורשה וקרא להם להתנגד לסגירתם בתוך הגטו. לאחר מכן נצטווה על ידי הנהגת הבונד לצאת ללונדון – לשם הגיע בעזרת מסמכים מזויפים דרך ברלין בעצם ימי המלחמה – על מנת לייצג בבירת בריטניה את הבונד ואת הפועלים היהודיים של פולין הכבושה בפרלמנט הפולני הגולה. בקבלו בשורות איוב על מצב היהודים ועל תחילת השמדתם הפיזית, התריע בפני כל המוסדות ובפני כל גדולי העולם החופשי ותבע עזרה ותגובה. אולם, כאשר לא ראה תוצאות וכשהתאכזב משתיקת העולם ומאזלת ידו לאחר דיכוי מרד גטו ורשה, שלח יד בנפשו כדי לעורר בכך את מצפון העולם. "אינני יכול לחיות בלעדיהם, הרי אני משתייך אליהם", כתב במכתב הפרידה שהשאיר אחריו. "אני שם קץ לחיי כהפגנה של מחאה נגד העמים הדמוקרטיים והממשלות שלא עשו דבר כדי לעצור את ההשמדה הטוטלית של האוכלוסייה היהודית בפולין. אולי ישיג מותי את מה שלא הצלחתי להשיג בהיותי חי – שתתחיל פעולה של ממש כדי להציל לפחות את שלוש מאות אלף היהודים שעוד נותרו בחיים בפולין, מתוך שלושה וחצי מיליון אשר היו שם קודם לכן" (נכתב בליל 12-11 במאי 1943).

מותו הטרגי – תוך גבורה – של ארטור זיגלבוים מסמל את גורלה הטרגי של התנועה שעוררה את המהפכה הגדולה בתולדות העם היהודי ובחיי העם הזה כאשר נוסדה לפני כשמונים שנה. השואה פגעה בתנועה הזאת יותר מבכל תנועה יהודית אחרת, כיוון שכל פעילותה התרכזה במזרח אירופה, ולכן נספתה גם תנועה זו יחד עם היהדות של מזרח אירופה. התנועות האחרות היו מפוזרות בפעילותן על פני הפזורה היהודית בעולם,  לכן יכלו גם להתאושש ולהיעזר בכוחות חדשים. טבעי גם שהתוצאה המחרידה של השואה הגבירה את הרגשות הלאומניים בקרב שארית הפליטה של עמנו. נוספה לכך עובדת הקמת מדינת ישראל שהיתה לכורח המציאות החדשה שלאחר השואה.

השואה, ולאחר מכן הקמת המדינה, שינו שינוי מוחלט את פני החברה היהודית, את הרכבה הדמוגרפי, את אופיו הסוציאלי ואת מצבו הפוליטי של העם היהודי בעולם כולו, וגם בישראל. דבר זה חייב את כל התנועות והזרמים בעולם היהודי לערוך חשבון נפש נוקב וללמוד לקחים מדרכם בעבר, למען קביעת דרכם בעתיד. ההתפתחויות של שלושים השנים האחרונות מאז קום המדינה הניעו רבים מבין בעלי ההשקפה הציונית לפקפק בערכו הטוטלי של הפתרון הציוני – הן עקב תנאי המציאות המשאירים את רובו המכריע של העם, כשמונים אחוז, מחוץ לגבולות המדינה, והן עקב דמותה של המדינה ומשטרה הנוגדים את מאווייהם החברתיים והמוסריים של בעלי ההשקפה הסוציאליסטית.

ואילו אנשי הבונד, שאריות התנועה הגדולה, הועמדו בפני המציאות החדשה כניצולים מספינה שנטרפה. בפולין שלאחר המלחמה נעשה ניסיון להקים מחדש את מוסדות המפלגה על ידי הניצולים שחזרו מהמחנות, מהצבא ומהגירושים בברית המועצות. עם השתלטות הקומוניסטים על "הדמוקרטיות העממיות" ועם חיסולן של המפלגות הסוציאליסטיות על ידי "מיזוגן" ו"איחודן" הפיקטיביים עם המפלגה הקומוניסטית השלטת חוסל גם הבונד בפולין. כמה מחבריו המשיכו לנדוד מערבה, שם הקימו ארגוני בונד בארצות שונות באירופה, בארצות הברית וכן בישראל.

בקיץ 1947 (לפני חיסולו של הבונד בפולין הקומוניסטית) התכנסו הנציגים לוועידה בבריסל, ושם החליטו להקים את ועד התיאום העולמי של הבונד. היה בכך שינוי מהותי בתפישת המפלגה את תפקידה לעומת הגישה מלפני המלחמה, אשר שללה התארגנות כל-עולמית. הפעם קיבלו אנשי הבונד את הדעה שהעם היהודי הוא עם עולם בעל עניין כללי משותף – על אף הבעיות והעניינים המקומיים של כל תפוצה ותפוצה. הוועידה החליטה, על אף שינוי התנאים, לחדש את פעילות הבונד ולהמשיך בה, בראותה בבונדיזם השקפת עולם מוסרית וכן את הדרך להבטיח את המשכיות העם היהודי ומילוי מאווייו של הפועל היהודי להגשמת הצדק הלאומי והסוציאלי.

הקמתה של מדינת ישראל שימשה נושא להתלבטויות רבות בקרב אנשי הבונד. אם כי עובדה זו יצרה הבדלים בגישת חבריו אל המדינה, הרי לא הצליחה לערער בהם את השקפת עולמם העקרונית, ואילצה אותם לשחות נגד זרם הלאומנות בחברה היהודית. לאחר דיונים וויכוחים רבים קיבלו הבונדאים בוועידתם במונטריאול בשנת 1955 החלטה המאשרת את התנגדותם לציונות, ומביעה יחד עם זאת יחס חיובי אל המדינה כגורם חשוב, אך לא בלעדי, בעם היהודי; אולם החלטה זו קובעת גם שמדינת ישראל תוכל בהחלט להוות גורם חיובי לעתיד העם היהודי רק בתנאי שמנהיגיה ישנו את יחסם אל התפוצות ויחדלו לראות ביהודי העולם אך ורק מכשיר למען המדינה, נתון לתכתיביה ולאינטרסים שלה בלבד, בלי להתחשב בענייניהם ובעתידם של היישובים היהודיים בעולם ובכל תפוצה בנפרד, ובלי להכיר בכך שהגולה אכן תמשיך להתקיים לצדה של מדינת ישראל.

לכן חיוני הוא לדאוג לא פחות לצרכים הלאומיים והתרבותיים של יהודי התפוצות, להילחם בהתבוללות ולשמור על המשכיות עמנו. לכן גם חיוני, לדידם של אנשי הבונד, להציל ולפתח את תרבות היידיש כסכר נגד ההתבוללות וכקשר של תרבות ושל הבנה בין התפוצות אשר ינקו מן התרבות הזאת, לבין מדינת ישראל. מכאן גם הרוגז והצער שמביעים לא רק אנשי הבונד על ששליחי המדינה סייעו לדחיקת היידיש מבתי הספר ומחיי התרבות בתפוצות בנסותם, ללא הצלחה יתרה, לפתח במקומה את הזיקה לעברית. דבר זה גרם אך להגברת ההתבוללות, במקום להחלישה.

***

לאלה שהצביעו על עובדת הקמת המדינה כהוכחה לנצחון הציונות ולכשלונו של הבונדיזם השיבו חסידי הבונד בהצביעם על מצב דומה שבו היתה נתונה התנועה בעבר, לפני כשישים שנה, אחרי המהפכה הבולשביקית. הקומוניסטים היהודים השתמשו בעובדת נצחונו של הקומוניזם ברוסיה להוכחת כשלונו האידיאולוגי של הבונד. בכל זאת המשיך הבונד להתקיים ולפעול, וגם הצליח להוכיח את כשלונו המוסרי של הקומוניזם, על אף נצחונו השלטוני. ולהבדיל, לאחר שלושים שנות קיום המדינה היהודית טוענים כיום אנשי הבונד שהציונות גם היא לא הוכיחה את נצחונה המוסרי, ואף לא הצליחה להגשים את שלושת העקרונות הבסיסיים שלה:

א. לרכז בתוך המדינה היהודית לפחות את רובו של העם היהודי – דבר שאינו נראה אף לגבי העתיד;

ב. שהקמת המדינה תשים קץ לאנטישמיות בעולם;

ג. שהמדינה תהיה המקום הבטוח ביותר (או המקום הבטוח היחיד, לפי טענת אחרים) ליהודים בעולם כולו.

בלי להבטיח את הגשמתם של שלושת העקרונות האלה, אין התנועה הציונית יכולה לטעון לנצחונה על האידיאולוגיה של הבונד, שגם היא לא הוגשמה ואף יצאה פגועה קשה מן המערכה עקב השואה ותוצאותיה.

ואולם, חסידי האידיאולוגיה של הבונד רואים בה כיוון דרך מוסרי. ואף על פי שלא השכילו לארגן ולפתח תנועת המשך המונית בקרב הנוער מאז השואה, הם יודעים שרבים מבני הנוער היהודי חושבים כיום כמוהם – בלי לדעת עדיין את שורשיהם ואת מקורם האמיתי של רעיונותיהם.

יצחק לודן הוא עיתונאי ועורך כתב העת "לעבנס פראגן"

 

מודעות פרסומת