15 שנות ארגון הבונד ו"לעבנס פראגן" בישראל / י.ארטוסקי / 1966

פורסם בלעבנס-פֿראַגן, מאי 1966
תרגם מיידיש: יעד בירן

 15 שנים מלאו לקיומו של ארגון הבונד בישראל והוצאתו לאור של הירחון "לעבנס-פֿראַגן". לבונדאים בישראל זה הן יום חג, הן הזדמנות לחשבון נפש.

השאלה אם יש מקום לארגון הבונד בישראל נדונה בקרב הבונדאים כבר שנים רבות לפני כן. כמה מהבונדאים היו כאן בארץ עשרות שנים מוקדם יותר. הם שמרו על קשר ביניהם; החבר צלביץ' הפיץ את פרסומי הבונד מחוץ לארץ, אולם הם לא ראו בעצמם גוף ארגוני.

הפעם הראשונה, למיטב זכרוני, שבה עלתה שאלה זו, היתה בשנות מלחמת העולם השנייה, שכן בין גלי הפליטים שהגיעו לארץ היו גם בונדאים רבים. הקשר בין החברים נעשה הדוק יותר; נערכו התוועדויות לעתים קרובות יותר, התנהלה גם פעילות מסוימת, אבל אף שכמה חברים האמינו כבר אז שבונדאים צריכים להיות פעילים בכל מקום בו נמצאים יהודים, המחשבה על יצירת ארגון עדיין לא הבשילה.

רוב החברים לא הסתדרו כאן והתכוונו לנסוע, חלקם היו בצבא הפולני שחנה אז בארץ. כמו כן לא הובהר יחסו של הבונד לאירועים בארץ שגורלה טרם הוכרע ואשר התקיים בה מאבק בין שתי קבוצות עמים בעלות הנהגה לאומית, יהודים וערבים, ששתיהן נאבקו נגד אנגליה למען מטרות לאומיות עצמאיות וסותרות.

הבעיה נעשתה אקטואלית יותר – ועוררה חילוקי דעות חריפים בתנועת הבונד העולמית – כאשר עניין פלשתינה הוצג בפני האו"ם ועלתה הצעת החלוקה של הארץ לשניים: מדינה יהודית ומדינה ערבית.

החברים בישראל – וכן רבים מהחברים בחוץ לארץ – תמכו בתוכנית החלוקה משלא ראו מוצא אחר מהמאבק היהודי-ערבי הסבוך והמר.

מיד לאחר הקמת המדינה, כשהמאבק הפנימי על דמותה הסוציאלית-פוליטית תפס מקום ראשי ולאחר שבונדאים רבים מהמחנות שוב נהרו לארץ – התגבשה סופית המחשבה על היחס של הבונד למדינה והצורך להקים ארגון בונד שיציע לאוכלוסיה הישראלית את דעותיו העצמאיות.

בישיבת ההנהלה של ועדת התיאום העולמית של הבונד, אשר התקיימה בבריסל ב-1949, אושרה פניית החברים בישראל להקמת ארגון בונד. מכיוון שאני השתייכתי לבונדאים ה"פרו-ישראלים", הוצע לי לנסוע לישראל ולנהל את הפעילות (עבדתי אז ב"אונזער שטימע" הפריזאי).

למען האמת קיבלתי את ההצעה ברגשות מעורבים. ראיתי בכך אחריות רבה. החלטתי אם כן לנסוע בינתיים לשנה אחת כ"תייר" – אולם כשהגעתי לכאן בסוף 1950 נמשכתי ישר אל הפעילות וכך נשארתי עד היום.

בפברואר 1951 התקיימה בתל אביב הוועידה הארצית הראשונה של הבונדאים, שבה הוכרז על הקמת ארגון הבונד. אז נערכה הצהרת העקרונות של הארגון והוקמה ועדה ארצית, שהחבר בנצל צלביץ' ישב בראשה והחבר יחזקאל פרלשטיין היה מזכירה.

מובן כי מיד עלתה בעיית ההוצאה לאור של כתב עת שבו יבואו לידי ביטוי העקרונות והדעות של ארגון הבונד. עלתה גם שאלת שמו של כתב העת. בחרנו את השם "לעבנס-פֿראַגן" לזכר ה"לעבנס-פֿראַגן" שיצא לאור בשנים הראשונות של תנועת הבונד בפולין העצמאית, וכן על מנת להדגיש את ההמשכיות של תנועתנו.

כמו כן לא היה קל באותה תקופה לקבל רשיון לכתב עת כזה, הן בשל רוחו הבונדאית והן בשל היידיש. יידיש הופלתה אז לעתים קרובות, תיאטרון היידיש סבל מרדיפות, ל יוזמות תרבותיות ביידיש לא הושכרו  אולמות, ואסור היה להוציא עיתון יומי ביידיש. לשם קבלת רשיון היו צריכים גם עורך רשמי שיהיה אזרח הארץ, בעל השכלה אקדמית או ניסיון עיתונאי, שלא היה לנו. החלטנו להגיש כעורך את החבר צלביץ' כתושב ותיק בארץ ופעיל בתנועה המקצועית המקומית. אבל עברו שבועות והרשיון לא הגיע.

העזרה הגיעה אז מכיוון לא צפוי. פגשתי את הסופר והעיתונאי אליעזר רובינשטיין, שהכרתי בפריז. הוא עבד כמזכירו של שר הפנים משה שפירא; ואף שבעצמו היה חבר תנועת "המזרחי", היה לו יחס חם ליידיש ותחושת כבוד לפעילות הלאומית היהודית של הבונד. הוא הבטיח לפתור את העניין. ובמאי 1951 ראה אור הגיליון הראשון של ה"לעבנס-פֿראַגן".

יש להודות על האמת. לא היו אלה 15 שנים קלות, לא לארגון הבונד ולא ל"לעבנס-פֿראַגן".

אף שהמציאות הישראלית הצדיקה את קיומנו מבחינה אידאולוגית והראתה כי צדקנו בגישתנו לבעיות המרכזיות, התקשינו להכות שורש בארץ הן מסיבות אובייקטיביות והן מסיבות סובייקטיביות.

התחזית השלילית שלנו התגלתה כנכונה – שמדינת ישראל לא תוכל לפתור את שאלת היהודים ושהמדיניות הציונית תוביל בהכרח להחלשת החיים היהודיים בעולם ולניכורו של הדור הישראלי הצעיר ממקורות העם היהודי; שהמדיניות הציונית לא תוכל להביא לשלום ולא תוכל לבנות את המדינה על יסודות חילוניים מתקדמים וסוציאליסטיים; שבהנהגת הציונות תעמוד המדינה באופן קבוע בסכנת מלחמה ונטיות פנימיות לדיקטטורה מיליטריסטית, ראקציונרית וקלריקלית.

אולם דבר אחד הוא להיות צודק ודבר אחר הוא להיות בעל כוח כדי להקים תנועה חדשה. המפלגות הציוניות מחזיקות בארץ מסורת רבת שנים, מנהיגים ופעילים בולטים, מנגנון תעמולה רב כוח, ומשום כך מתבססות על מוסדות עתירי רכוש וממון. כל מה שלארגון הבונד לא היה ואין עדיין.

15 שנות קיומם של ארגון הבונד וה"לעבנס-פֿראַגן" היו למעשה 15 שנים של מאבק תמידי בקשיים שונים. אנחנו מרגישים במחסור קבוע בכוחות אינטלקטואלים, בדוברים, במרצים, בעיתונאים ובפעילים מתאימים; חסרים לנו באופן קבוע אמצעים כספיים נחוצים כדי להחזיק את המוסדות והסניפים שהוקמו וכדי להתקדם לפעילות רחבה יותר. קבוצות רבות בפריפריה חסרות לחלוטין מקום, או שיש להם מקום שכמעט אינו מתאים לפעילות הולמת. חסרים חברים מתאימים דוברי עברית וכן אמצעים כספיים כדי לנהל פעילות בקרב הנוער, אף שגם ביניהם פשתה האכזבה וההתנגדות למפלגות הציוניות.

בשל הקשיים לא הצלחנו עד היום להגשים את התוכנית להפוך את "לעבנס-פֿראַגן" לשבועון או לכל הפחות לדו-שבועון.

אם למרות כל זאת הצלחנו להחזיק ולהרחיב את פעילותנו, להקים שורה של מוסדות – ספריות, בתי ספר ביידיש של אחרי הצהריים, חוג דרמטי, קופת הלוואות, קואופרטיבים, בית ילדים, לנהל פעילות תרבותית ולהוציא לאור את ה"לעבנס-פֿראַגן" בן 15 השנים, הרי זה הודות לעזרת החברים והידידים מחוץ לארץ, אך בעיקר הודות למסירות ולעקשנות של חברינו שנותרו נאמנים לאידאלים של תנועת הבונד.

את חג 15 השנים לקיומנו אנחנו חוגגים משום כך ללא אופטימיות מוגזמת אבל עם אמונה עמוקה בעניינינו, הנותנת לנו כוח ללכת נגד הזרם, להתגבר על כל הקשיים ולהמשיך בפעילותנו.

מודעות פרסומת