"מה יש לבונד לעשות כאן בישראל? מה יש לו לומר וללמד אותנו כאן?" כתב י. ארטוסקי, ממנהיגי הבונד בישראל, באחד הגליונות הראשונים של כתב-העת "לעבנס-פֿראַגן" (שאלות החיים) והוסיף: "שאלה זו שומעים לא רק מצדם של אלה המזוהים עם המפלגות הציוניות אלא גם מיהודים בלתי מפלגתיים רבים ואפילו מאוהדי הבונד לשעבר. על הקמתו של ארגון הבונד בישראל הם מתבוננים כעל תופעה מעט משונה, אנכרוניסטית. הבונד ומדינת ישראל – אלה הם עבורם שני מושגים סותרים שאי אפשר לישבם יחד" (אוגוסט 1951 עמ' 4).
מדינת ישראל, השיב ארטוסקי, איננה מדינה לציונים בלבד. העלייה לארץ פתוחה לכל היהודים, ורבים מהיהודים שהגיעו לארץ בשנים האחרונות כלל לא באו ממניעים ציוניים, אלא ברחו מרדיפות וממחנות ריכוז. אם במציאות זו יישאר השלטון רק בידי הציונים, תחדל המדינה להיות דמוקרטית ותתנוון במהרה למדינה טוטליטרית שבה המפלגה קובעת מיהו ציוני ומי זכאי להשתתף בחיים הפוליטיים.
התנגדותו של הבונד לציונות נבעה לדברי ארטוסקי מהעובדה ששתי תנועות אלה צמחו על בסיס מעמדות שונים בעם היהודי – הבונד ייצג את הפועלים והציונות את הבורגנות. לכן היו גם הפתרונות שהציעו שונים. כמפלגה סוציאליסטית שנאבקה למען עולם סוציאליסטי מאוחד לא יכול היה הבונד לשלוח את היהודים להתיישב במדינה נפרדת שתיצור גבולות חדשים, מלחמות חדשות וקונפליקטים לאומיים חדשים, וכל זאת על חשבון הערבים היושבים בארץ מאות שנים. הציונות לעומת זאת לא האמינה בעתיד הסוציאליסטי ועל כן שאפה להקים ליהודים מדינה נפרדת. אם ניצחה הציונות אחרי המלחמה אין זה מפני שדרכה צודקת יותר אלא מפני שהסוציאליזם נחל מפלה כבדה. אך כשלון הסוציאליזם אין פירושו שיש לוותר עליו ולהשלים עם חיים בעולם המתנהל לפי חוקי הג'ונגל. יש להוסיף ולהיאבק למען עולם צודק. הקמת המדינה לא פתרה אם כן את הוויכוח בין הבונד לציונות אלא רק העמידה אותו על תנאים חדשים.
מאז נכתבו דברים אלה חלפו למעלה משישים שנה. ישראל הציונית התייצבה כעובדה קיימת בחיים היהודיים ונדמה כי הבונדאים בישראל לא הצליחו לנסח מחדש את המצע האידיאולוגי שלהם ולתרגם אותו לנוכחות פוליטית ותרבותית משמעותית. ואילו השמאל הישראלי החדש שהושפע ממהפכות שנות השישים לא הכיר בדרך כלל את אבותיו הרוחניים, לא שמע על הבונד והאמין כי ביקורת הציונות היא המצאה חדשה, וכי גם הוא כמו הצבר המיתולוגי נולד מן הים.
האם בכל זאת יכול הבונד להוות מקור השראה לישראלים במאה ה-21? נראה כי רוב הישראלים הפנימו זה מכבר את האמונה כי הציונות ניצחה את כל האידיאולוגיות המתחרות לה. אולם ניצחון זה הוא ניצחון אפל, והצבתו כאבן פינה למפעל הציוני מסוכנת. מצבם של היהודים במזרח אירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים היה מורכב מבחינה פוליטית, חברתית ותרבותית, ומשום כך אידיאולוגיות שונות בציבור היהודי הציעו לו פתרונות מפתרונות שונים. אך מה שהביא בסופו של דבר לחורבן הנורא של יהדות אירופה היה המפלגה הנאצית שתפסה את השלטון בגרמניה. הקביעה שהציונות צדקה מן הבונד מפני שיהדות אירופה חוסלה שקולה לאמירה שהנאציזם היה תופעה בלתי נמנעת. רק כך ניתן לומר שהציונות בחוכמתה יכולה היתה לצפות את העתיד ולהציע מבעוד מועד תרופה למכה. אך מלבד העובדה שבפועל לא היה אף אחד שצפה את הזוועה המאורגנת של הנאצים, עצם המחשבה שניתן לחזות רוע אנושי שכזה היא כשלעצמה כמעט בלתי מוסרית. ביתר דיוק – תיאור הנאציזם כתופעה בלתי נמנעת ולא כמעשה שהנו פרי בחירתם של האנשים שביצעו אותו, מנקה במידה רבה את הפושעים מאשמתם. על דטרמיניזם שכזה יש להקשות: האם רצח-עם הוא דבר שהאנושות אינה יכולה להימנע ממנו ואין לצפות כלל לעולם טוב יותר? האם תרבות אירופה הובילה באופן ישיר לרשע הצרוף שהתגלם באידיאולוגיה הנאצית ופירוש הדבר שהאדם האירופי לא היה מסוגל לבחור אחרת? ואולי הקיום היהודי באירופה הנו כה אבסורדי, כפי שטענו אנטישמים רבים, עד שבסופו של דבר לא היה מנוס מבואו של רוצח המונים שיבער את הנגע? סיפור השואה והתקומה הציוני, המסופר כאמת דטרמיניסטית במדינת ישראל, פוסע אם כן על שפת מצוק שתחתיו נפערת הסכמה אידיאולוגית מבהילה בנוגע לשורש הבעיה – מציאותם של יהודים באירופה. משום כך חשוב לשאול: האומנם סיים הבונד את תפקידו ההיסטורי לאחר ש"ניצחה" אותו הציונות? ואולי, אף על פי שהאוכלוסיה שתנועת הבונד פנתה אליה אינה קיימת עוד, צאצאיה הישירים והעקיפים במדינת ישראל יכולים לאמץ את ערכיה על מנת להתמודד עם האתגרים של המציאות העכשווית?
זהותו הלאומית של הבונד ינקה ממקורות שונים מאלה של הציונות. תחת הלאומיות הרומנטית-הרואית של הציונות, שהובילה את מדינת ישראל למחוזות של אלימות לאומנית, הציע הבונד לאומיות רכה, שמרכז הכובד שלה נמצא בהווה. הבונד ביקש להגן על זכויות ההמונים היהודיים של מזרח אירופה מפני שהיו עם בעל שפה ותרבות משל עצמו, אולם הוא לא ביקש להמציא עבר רומנטי בארץ רחוקה כפי שעשתה הציונות. הנחת היסוד של הבונד היתה שזכויות לאומיות נטועות בהווה ולא בעבר. באופן דומה, חשיבה משוחררת מרומנטיקה על ישראל/פלסטין של היום תאפשר היחלצות ממעגל הדמים הבלתי נסבל. לישראלים ולפלסטינים זכות להגדרה עצמית בשל קיומם בהווה, לא בזכותו של דוד המלך או מפני שהארכיאולוגים מצאו אבן כלשהי בגבעה זו או אחרת בירושלים. הקריטריונים ללאומיות הם שפה, תרבות וטריטוריה. אין להשתמש במיתוס הפנימי שמספר כל עם לעצמו על עצמו כקושאן המצביע על זכויותיו בזירה הבינלאומית, בוודאי שלא כאשר זכויות אלה נתבעות על חשבונו של עם אחר.
כבר בראשית שנות החמישים הביעו הבונדאים בישראל התנגדות נחרצת ליחסה של המדינה לאזרחיה הערבים וכתבו: "ה'צידוק' היחיד שיש למנגנוני השלטון היהודי למדיניותם הוא שהערבים מהווים גיס חמישי של מדינות ערב השכנות. האין זה מזכיר את ה'טיעון' הישן של הגורמים הראקציונרים בנוגע למיעוט היהודי?!" (מ. שוורץ, לעבנס-פֿראַגן, יוני 51). המודל שניצב לנגד עיניהם היה מדינה רב-לאומית דמוקרטית ומשום כך התריעו כי "עם אינו יכול להיות חופשי אם הוא מדכא עמים אחרים. […] כשמנגנון המדינה מתרגל לדכא מיעוטים לאומיים, הוא עלול בקלות להתרגל להשתמש באותן שיטות דיכוי גם כלפי ההמונים מבני עמו. היחס לערבים עד היום הוא אנטי-דמוקרטי במהותו, וצריך להיות תמים כדי להאמין שמנגנון המדינה יכול להיות אנטי-דמוקרטי ביחס למיעוט לאומי ולהישאר דמוקרטי ביחס לרוב בארץ".
הבחירה של הבונד ביידיש, לעומת בחירתה של הציונות בעברית, נגזרה אף היא מזהותו הלאומית של הבונד. חשיבותה של היידיש לבונדאים נבעה מהיותה שפת אמם של רוב יהודי מזרח אירופה ולא מטעמים של לאומיות רומנטית. זכותו של עם הדובר שפה משל עצמו להתחנך בשפה זו וליצור בה את תרבותו. יצירת העברית המודרנית על ידי הציונות, לעומת זאת, היתה כרוכה באילוצם של אנשים רבים לדבר בשפה זרה להם, על מנת להצדיק את מיתוס היהודי החדש הנולד בארץ ישראל. העברית ניצחה את היידיש באותו ניצחון אפל שנידון לעיל וגררה אל תוך שפתם המדוברת של הישראלים את כל חומר הנפץ המשיחי שבו טעונה לשון הקודש. אך גם לסוגיה זו ניתן לגשת מתוך נקודת מבטה של האידיאולוגיה הבונדאית. לישראלים במדינת ישראל, שהעברית הישראלית היא שפת אמם, יש זכות לחיות בשפתם כמו לכל עם אחר, אולם לא מפני שזוהי שפת התנ"ך שקמה לתחייה, לא מפני שהעברית מייצגת את נשמת האומה היהודית טוב יותר מן היידיש, וגם לא מפני שהיא שפה "בריאה" ו"אמיתית" יותר מן היידיש או שאר קלישאות רומנטיות ששימשו טיעונים מרכזיים במלחמת השפות ואין להן אחיזה במציאות. העברית הישראלית היא שפה חיה שמוצאה מעורב, והקרבה המשפחתית שלה ליידיש גדולה אולי מקרבתה לעברית העתיקה, ממש כפי שהישראלים קרובים למזרח אירופה לאין ערוך יותר מאשר לממלכת דוד ושלמה. הכרה בשורשים התרבותיים המגוונים של העברית הישראלית במקום הדחקתם תועיל גם היא ליצירתה של זהות ישראלית סובלנית יותר.
האמונה בסוציאליזם כסדר חברתי-כלכלי צודק משותפת לכאורה לבונד ולציונות הסוציאליסטית, אך למעשה במפלגות הציוניות קדמה תמיד הלאומיות לסוציאליזם ואכן בעשורים האחרונים אנחנו עדים להתפרקותה המוחלטת של המדינה מערכים אלה ופנייה אל קפיטליזם פרוע המפריט את הנכסים הציבוריים לידיהם של בעלי ההון. תהליך זה חושף בין השאר את הקשר שבין לאומיות לקפיטליזם. מי שתומך בשוק חופשי שבו אדם לאדם זאב נאלץ לחשק את הסולידריות החברתית באמצעים אחרים ולשכנע את המעמדות המוחלשים שטובתם היא להמשיך ולמלא את תפקידם בתוך הסדר החברתי הקיים. השבת הצדק החברתי כערך מרכזי בחברה הישראלית קשורה, אם כן, ממש כפי שגרס הבונד, אף למאבק בלאומנות ההולכת וגוברת ובאפלייתן של קבוצות מיעוט – בין שאלה היהודים במזרח אירופה ובין שאלה הערבים במדינת ישראל. סולידריות חברתית שבה טובת האזרחים כולם נמצאת בראש סולם העדיפויות, עשויה לאפשר לאזרחי ישראל לחדול מלהיאחז בלאומנות כדי לחוש בביטחון הקשור בהשתייכות לקולקטיב הלאומי "הנכון".
גם האפליה העדתית במדינת ישראל יכולה להיות מוארת באור חדש מנקודת מבטה של האידיאולוגיה הבונדאית. הבונד עסק אמנם בעם היהודי כפי שהתקיים במזרח אירופה, אולם העקרונות שהחזיק בהם רלוונטיים גם למציאות הישראלית. בעוד שבמדינת ישראל השאלה "מיהו יהודי" עולה שוב ושוב לדיון מפני שרק מי שנכלל בקטגוריה זו נכלל גם בקולקטיב הלאומי הישראלי, בבונד לא היתה שאלה זו רלוונטית מפני שהלאומיות לא נתפסה כתכונה אתנית או דתית אלא כמציאות לשונית-תרבותית קיימת. העמדת הזהות הישראלית על ה"ישראלי" ולא על ה"יהודי" יכולה לשחרר את החברה מהאפליה בין "סוגים" שונים של ישראלים, לדחות את המדרג האוריינטליסטי בין העדות ולנטרל את הדת כקריטריון מרכזי לשייכות לאומית. עיצובה של הלאומיות הישראלית על בסיס ההווה תאפשר חברה רב-תרבותית שבה קהילות שונות קיימות זו לצד זו, בדומה למדינה הסוציאליסטית הרב-תרבותית שהבונד האמין בה.
לאחר אירועי ואדי סאליב ב-1959 ניתח ארטוסקי את המצב בכלים סוציאליסטיים וכתב: "האם זהו סוד שמנהיגי המדינה, שלא לדבר על חוגי ההון הפרטי, ראו בעדות המזרח כוח עבודה זול? […] והאם ניתן במצפון נקי לומר שאף אחד ממנהיגינו לא חשב משום כך להשתמש בכוח העבודה הזול של היהודים הערבים כאמצעי לכפות הורדה ברמת החיים ה'גבוהה מדי' של כל מעמד הפועלים הארץ?" (לעבנס-פֿראַגן, ספטמבר 59). ארטוסקי ביקר את האופן המלאכותי שבו ניסתה המדינה להגשים את חזון מיזוג הגלויות והוסיף: "כל זמן שיישארו עובדי 'דחק' וּוואדי סאליבים יישאר גם המושג 'מיזוג גלויות' ביטוי ריק מתוכן. תישאר פתוחה רק הדרך לאיחוד כל המנוצלים והמקופחים ללא הבדל של גזע ועדה, למאבק משותף למען סדר חברתי חדש".
אזרחי מדינת ישראל הם אחרי ככלות הכל קהילה של פליטים. רק מיעוטם הקטן בא לכאן בעקבות האידיאולוגיה הציונית. רובם הם ניצולי שואה, פליטי הנכבה, קורבנות הסכסוך הציוני-ערבי שנאלצו לעזוב את ארצות ערב ולהגר לישראל, פליטי הדיקטטורה הסובייטית, מהגרי עבודה ועוד. היחלצות ממעגל הקסמים של הסכסוך תתרחש אולי כאשר הישראלים יצליחו לראות את עצמם כפי שהם, ללא מראות מעוותות של רומנטיקה, ללא עבר רחוק מדומיין וללא דעות קדומות. אימוצה של הגדרה עצמית מפוכחת בנוסח הבונד תאפשר לאזרחי ישראל לחיות בשלום עם עצמם ועם שכניהם. במקום מיתוס רומנטי שסביבו מתלכדים הישראלים בתוך המשך הדיכוי של האחר ושל החלש, דרושה סולידריות חברתית אמיתית, הגדרה עצמית כקהילה החולקת גורל משותף וערבות הדדית בין בני אדם.
יעד בירן הוא חוקר תרבות יידיש ותסריטאי שותף בסרט בונדאים
סוציאליזם ביידיש ובעברית Bund.org.il 